מדריך מלא לימים הנוראים וליום הכיפורים
המדור הבא מרכז את ההלכות, המנהגים והמאמרים לחודש אלול, לימים הנוראים וליום הכיפורים, כפי שהם מובאים במקורם — שולחן ערוך המקוצר להרה”ג יצחק רצאבי שליט”א וארכיון “מתימן יבוא” הישן (my1.co.il) — ללא סיכום או עיבוד תוכן.
הלכות חודש אלול וערב ראש השנה — שולחן ערוך המקוצר, סימן ק״ט
שלחן ערוך המקוצר – אורח חיים חלק ג’
[א] מראש חדש אלול עד אחרי יום הכפורים, המה ימי רצון. ואעפ”י שבכל השנה הקב”ה מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה, להיותם ימי רחמים ורצון. כי בראש חדש אלול עלה משה רבינו אל הר סיני לקבל לוחות שניות, ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרִי, שהיה אז גמר כפרה. ומאז הוקדשו ימים אלו לימי רצון, ויום עשירי בתשרי ליום הכפורים{א}. וסמך לזה מהפסוק ואשר לא צדה והאלהים אִ’נה ל’ידו ו’שמתי ל’ך{ב} ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה{ג}. עוד אמרו דורשי רשומות, ומל י”י אלהיך א’ת ל’בבך ו’את ל’בב זרעך{ד} ראשי תיבות אלול. וכן א’ני ל’דודי ו’דודי ל’י{ה} ראשי תיבות אלול. וכן א’יש ל’רעהו ו’מתנות ל’אביונים{ו} ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים, שהם תשובה, תפילה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה. ומל י”י וגו’, רומז לתשובה. אני לדודי וגו’, רומז לתפילה שהיא רנת דודים. איש לרעהו ומתנות לאביונים, רומז לצדקה{ז}: [ב] מיום שאחרי ראש חדש אלול, נוהגים להשכים ולבוא לבתי כנסיות באשמורת האחרונה של־לילה לומר סליחות ותחנונים, עד יום הכפורים{ח}, חוץ משבתות וראש־השנה. ולכן קוראים אותם בשם “אשמורות”{ט}. וצריכין ליטול ידיהם תחילה ולברך על נטילת ידים. אמנם לאחר האשמורות טוב ליטול הידים שנית בלא ברכה, כיון שהנטילה הראשונה היתה קודם עלות השחר{י}. ונוהגים לומר תחילה גם יתר ברכות השחר וברכות התורה, ויש נוהגים לאמרם רק אחר גמר האשמורות{יא}:
[ג] השליח־צבור, יתעטף בִּטְלִיתוֹ המצויצת קודם שמתחיל. ולא יברך עליה, משום דקיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא. ומנהגינו שגם כל הקהל מתעטפים, וקודם התחלת התפילה כשרואים שהגיע זמן ציצית, מברך הממונה בקול־רם להוציא את כולם ידי חובתם{יב}. ונוהגים לחלק האשמורות לשלושה שלוחי ציבור, והשני מתחיל מן אלהינו שבשמים, שמע קולינו וכו’. והשלישי מתחיל מן אם אפס רובע הקן{יג}. וצריך לומר האשמורות בתחינה וקול בכי{יד}. ולא נהגו שהמתפלל האשמורות מתפלל כל אותו יום, כמו שיש סוברים. אלא מזמינים אחרים כרצונם, וכרגיל בשאר ימות השנה{טו}. ובמשך כל זמן אמירתם הקהל יושבים, ורק הש”צ עומד. חוץ מבוידוי שעומדים בכפיפת קומה, ואח”כ זוקפים ונשארים עומדים עד סיום פסקת בטרם שחקים. ויש מהשאמי שנוהגין לעמוד גם באמירת אל מלך יושב וכו’ ושלוש עשרה מדות{טז}:
[ד] נוהגים לתקוע בשופר בכל יום לאחר סיום האשמורות{יז} תשר”ת, דהיינו ת’קיעה ש’ברים תר’ועה ת’קיעה. ויש מהשאמי שתוקעין גם בשעת אמירת י”ג מדות{יט}. חוץ מערב ראש השנה שאין תוקעין בו, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה{כ}. וכן בין ר”ה ליום הכפורים, אין תוקעים{כא}. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה. כי כן הוא טבע השופר לעורר ולהחריד, כמו שאמר הכתוב היתקע שופר בְּעִיר, ועם לא יחרדו{כג}. וקצת מהשאמי נוהגין מראש חודש אלול עד הושענא רבה, לומר שחרית ומנחה לאחר התפילה, את המזמור לדוד י”י אורי וישעי{כה}:
[ה] יחיד האומר אשמורות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מדות כהוייתן, וכן כשעדיין לא באו עשרה לבית הכנסת. אלא נוהגים לומר שני השמות בחילוף א”ת ב”ש כזה, מְצֹפָץ מְצֹפָץ אל רחום וגו'{כו}. אבל במקום שנזכרו שלש עשרה מדות, אין מדלגים{כז}. וכן הבקשות שהן בלשון ארמי כגון רחמנא אדכר לן וכו’, מרן דבשמיא וכו’ מחי ומסי וכו’ מנהגינו שאומרים אותן אעפ”י שאין עשרה, וכל זה אפילו יחיד ממש{כח}:
[ו] אם אין פנאי לומר כל האשמורות, יקצרו ויאמרו לכל הפחות את י”ב הסליחות המסודרות באלפ”א בית”א, ואלו הן המחוייבות כפי סדרן של ראשונים ועל פי רבינו האר”י ז”ל: בתחילה אשרי יושבי, וקדיש. לך י”י הצדקה. אל מלך. ויעבור. בעת רצון. א) רחמנא וכו’ ויעבור. ב) אנשי אמונה. ג) תמהנו. ד) אל תעש עמנו כלה. ה) אשמנו בגדנו. ו) אשמנו מכל עם וכו’ לעינינו עשקו. ז) אלהינו שבשמים. ח) עננו אבינו. ט) אדון הסליחות. י) עשה למען אמיתך. יא) נפילת פנים, לדוד אליך י”י נפשי אשא. יב) אליך י”י נשאתי עיני{ל}:
[ז] אָבֵל תוך שבעה, אסור לו לצאת מביתו ללכת לבית־הכנסת לאמירת האשמורות, ואפילו בערב ראש השנה, לפי שאין מנהגינו להרבות בסליחות אז יותר משאר ימים{לא}. אלא הציבור אומרים האשמורות בבית־הכנסת, ואחר־כך באים לבית־האבל לתפילה{לב}:
[ח] משבת שלאחר תשעה באב ואילך, מפטירים בשבע שבתות שבע דנחמתא, וסימנם נו”ע ארק”ש: נ’חמו נחמו. ו’תאמר ציון. ע’ניה סוערה. א’נכי אנכי. ר’ני עקרה. ק’ומי אורי. ש’וש אשיש{לג}, ומנהגינו להקדים פסוק ונודע בגויים{לד}. אבל אם חל יום א’ דראש חדש אלול בשבת, דוחין עניה סוערה, ומפטירין השמים כסאי{לה}:
[ט] ידקדקו לבחור שלוחי־צבור שיתפללו בימים נוראים אנשים הגונים וגדולים בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא. וגם שיהיו מבני שלושים שנה ומעלה, שאז כבר נחה רתיחת דם הבחרות ונכנע ליבם. וגם שיהיו נשואים, שהם שופכים ליבם ומפילים תחנונים מקירות הלב. וכן ידקדקו לבחור תוקע בעל תורה ויראה כפי מה שאפשר להם למצוא. מיהו כל ישראל כשרים, רק שיהיו מרוצים לקהל. ואם רואה שיש מחלוקת בדבר, ימנע עצמו אף־על־פי שיעמוד מי שאינו הגון{מ}:
[י] אָבֵל כל שנים עשר חודש אחר פטירת אביו או אמו, מנהגינו שהוא יכול להיות שליח־צבור אפילו בראש־השנה ויום־הכפורים, וכן תוקע בראש השנה{מא}:
[יא] שלוחי צבור שיתפללו בימים נוראים, וכן התוקע, ראוי שיפרישו את עצמם שלושה ימים לפני ראש השנה ויום הכפורים, מכל דבר המביא לידי טומאה. וילמדו כפי יכלתם פירושי התפילות והפיוטים, והלכות התקיעות בספרי רבותינו הפוסקים{מב}:
[יב] נוהגין לעשות התרת נדרים בערב־ראש־השנה בסיום תפילת שחרית אחרי עלינו לשבח. והמנהג שחולקים את הקהל לִשְׁנַיִם, ועומד אחד מצד האחד ואומר בלשון רבים, שמעו נא רבותינו וכו’ לפני הקהל שבצד השני, והם משיבים הכל יהיו מותרים לכם וכו'{מה}:
[יג] אין מנהגינו להתענות בעשרת ימי תשובה, אבל בערב ראש השנה יש נוהגים להתענות{מו}. וכל אדם ישתדל לעסוק כל אותו היום בתורה ובמצוות ובתשובה, בפרט מעבירות שבין אדם לחבירו. וראוי שלא ימתין עד ערב יום הכפורים, אלא יקדים את עצמו היום לבקש מחבירו מחילה{מז}:
[יד] יש נוהגים לילך להתחנן בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית בבית־הקברות על קברי הצדיקים, וכן על קברי אבותיהם, ונותנים שם צדקה לעניים. ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, שימליצו טוב בעדינו ביום הדין{מט}:
[טו] יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה במקוה כשרה. ומצוה על כל אדם להסתפר ולהתרחץ לכבוד יום־טוב. ויש להיזהר להסתפר קודם חצות. וירבה בצדקה כפי כוחו, כי סגולתה לכפר עוונות וזדונות. ולובשים בגדים נאים בראש־השנה, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לאור משפטינו{נב}:
הלכות תפילות יום הכיפורים — שולחן ערוך המקוצר, סימן קי״ד
מתוך ש”ע המקוצר סימן קי”ד
[א] בעוד שהקהל מתקבצים לבית הכנסת, מתחיל ש”צ לומר פיוט לך אלי תשוקתי וכו’ כדי לצאת ידי חובת הסוברים שצריך להתוודות אחר האכילה. ואעפ”י שהוא וידוי, מכל מקום המנהג שהקהל יושבים. ואח”כ אומר שמע קולי וכו'{א}. וכשחל יום הכפורים בשבת, מנהג השאמי שלא לומר סדר הַקְבָּלַת שבת ולכה דודי ובמה מדליקין, אבל מזמור שיר ליום השבת אומרים{ב}. ובבלדי אומרים כל הסדר{ג}:
[ב] אחרי פיוט שמע קולי, מוציא הגדול שבציבור ספר תורה היותר מובהק ומֻגָּהּ להתרת כל נדרי, ואומר תחילה פסוק אור זרוע לצדיק וגו’ והציבור אומרים אחריו שבע פעמים, ומניחו על התיבה. ויש נוהגים להוציא ג’ ספרי תורה, ויש נוהגים שבעה. ושלושה אנשים מתירים לו בנוסח זה, שרוי לך, מחול לך, מותר לך, ג’ פעמים. ואומר ברעד ובכיה, פיוט יראים שלחוני וכו’. ואח”כ אומר בישיבה של־מעלה וכו’, כל נדרי וכו’. ושונה כל נדרי וכו’ שלוש פעמים. וכל זה מֵעוֹמֵד, הן הש”צ והן הציבור{ה}:
[ג] ואחר כך אומר ברכת שהחיינו, ויכוין להוציא את הציבור. ומכל־מקום טוב שהשומע יכוין שלא יצא בברכתו אלא יברך בעצמו בלחש, וימהר לסיים קודם לו כדי שיענה אמן{ו}:
[ד] אומרים השכבות למתים ביום הכפורים, משום דזכירת המתים משברת ומכניעה לבו של אדם. ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה. וטוב לידור צדקה בעבורם{ט}:
[ה] בליל יום הכפורים ויומו, נוהגים לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם{י}:
[ו] ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה, מתוודה היחיד בסיום תפילתו, והש”צ באמצע החֶזְרָה. וצריכים לעמוד אז, וטוב שיכפפו קומתם, וכן המנהג. ואין להישען אז על דבר שאם ינטל אותו דבר, יפול. ומי שיודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש, נכון שיפרט את החטא ההוא, ויתוודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש{יב}:
[ז] מנהג הבלדי ליפול על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית{יג}, ובשאמי אין נופלין כלל{יד}:
[ח] הרבה חילוקי מנהגים יש באמירת הסליחות והתחנונים והוידויים וכו’ וסדריהם, וכמפורש בסידורים כל מקום לפי מנהגו. ובדרך כלל השאמי אומרים הסליחות הקבועות בסידורי הספרדים. ובבלדי כפי הסדר שבתכלאל נוסח תימן, דהיינו שפותח הש”צ תחילה בפסוקי ואני ברוב חסדך וגו’ ואח”כ אומר מתוך קובץ הסליחות מה שירצו מהם{טו}:
[ט] דיני ברכות השחר ביום הכפורים, הם כמו שנתבאר לעיל בהלכות תשעה באב סימן ק”ה סעיף ו’:
[י] טוב להריח כמה פעמים בבשמים ולברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות, וכן נוהגים{טז}:
[יא] עיקר כפרת העוונות ביום הזה היא בשביל העינוי, ולכן לא יצפה מתי יסתיים הצום, אלא אדרבא ישמח על כל רגע שסובל צער העינוי מאכילה ושתייה וכו'{יז}:
[יב] כשיש תינוק לִמּוֹל, מלין אותו קודם המוסף, ותחילה מחזירים הס”ת למקומו, ויוצאים למקום המילה{יח}:
[יג] מה שנוהגין בשאר קהילות להשתחוות וליפול על הפנים בסדר־עבודה, זכר למקדש, אינו נהוג אצלינו{כב}:
[יד] תפילת נעילה מרוממת מאד על כל ארבע תפילות היום, ומזמינים להיות שליח־ציבור את הגדול שבהם, או מחשוביהם. וזמנה הוא כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת־הכוכבים{כג}:
[טו] מתפללין ערבית לאחר צאת הכוכבים, ואומרים הבדלה בתפילה. ולאחר התפילה מברכים על הלבנה. ואחר כך מנהגינו לומר איש לרעהו בשמחה ובטוב לבב תְּבֻשָּׂר במחילה וסליחה וכפרה{כד}:
[טז] אחרי צאת־הכוכבים מותרים במלאכה, רחיצה סיכה ונעילת הסנדל, בתנאי שיאמרו תחילה ברוך המבדיל בין קודש לחול. אבל אכילה ושתייה אסור עד שיעשו הבדלה{כה}:
[יז] בהבדלה של מוצאי יום הכפורים, צריכין לברך דוקא על נר ששָבַת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים. והמובחר הוא להדליק נר אחד מן הנר שהדליק אתמול בביתו{כו}:
[יח] מצוה להרבות בסעודה ולשמוח במוצאי יום הכפורים, שהוא נחשב קצת יום־טוב, דְּאִיתַּא בַּמִּדְרָשׁ שבמוצאי יום הכפורים בת קול יוצאת ואומרת, לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך{כח}:
[יט] המדקדקים במצוות, מתחילים לעסוק מיד במוצאי יום הכפורים בעשיית הסוכה, ובארבעה מינים שבלולב{ל}:
[כ] בימים שבין יום הכפורים לסוכות, אין להתענות אפילו ביום שמת בו אביו או אמו, לפי שהם ימי שמחה{לב}:
מנהג התקיעות בקהילות תימן — מנהג הבלדי ומנהג השאמי
מנהג הבלדי: יש נוהגים 41 תקיעות, ויש נוהגים 71 תקיעות, ויש נוהגים 101 תקיעות.
30 מיושב: תשר”ת, תשר”ת, תשר”ת. תש”ת, תש”ת, תש”ת. תר”ת, תר”ת, תר”ת.
10 מעומד: תשר”ת, תש”ת, תר”ת. ותרועה גדולה אחת.
30 בעלות השחר: תשר”ת, תשר”ת, תשר”ת. תש”ת, תש”ת, תש”ת. תר”ת, תר”ת, תר”ת.
30 מיושב: תשר”ת, תשר”ת, תשר”ת. תש”ת, תש”ת, תש”ת. תר”ת, תר”ת, תר”ת.
10 דמוסף: תשר”ת, תש”ת, תר”ת. ותרועה גדולה אחת.
מנהג השאמי: 30 מיושב, 30 בלחש דמוסף: תשר”ת, תשר”ת, תשר”ת. תש”ת, תש”ת, תש”ת. תר”ת, תר”ת, תר”ת.
30 בחזרת הש”ץ: תשר”ת, תשר”ת, תשר”ת. תש”ת, תש”ת, תש”ת. תר”ת, תר”ת, תר”ת.
10 לאחר מוסף: תשר”ת, תש”ת, תר”ת. ותרועה גדולה אחת.
מאמרים והתעוררות ליום הכיפורים
ראש השנה וכיפור
מאמרים על יום כיפור
יום כיפור
מעלת יום הכפורים
אומר הגאון הצדיק ר’ יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל: נאמר (תהלים קלט, טז)
: “ימים יצרו ולא אחד בהם”. ושנינו בחז”ל, שהוא יום הכפורים, כי הוא יומו של הרבונו של עולם. ימים טובים רבים נתנו לישראל, אך יום הכפורים עולה מדרגתו על שאר יום טוב, כי הוא יום אחר יומו של ה’ יתברך. באור הדבר: כל ימות השנה יש לנו עוד שיכות בהם, תורה וחכמה עוזרים המה בהם, אך יום הכפורים הוא רק “בורא עולם”. יום של תשובה ומחילת עוונות. שמעתי אומרים שביום הכפורים יש ים של רחמים. אמת, תמיד יש רחמים, אבל יום הכפורים הוא ים של רחמים, כי הוא יום של תשובה, כי תשובה, אין משמעותה רק אמצעי למחילת עוונות, אלא פרושה של תשובה, כי היא מצוה מצות התשובה. וכח מצוה זו עולה על כלנה. כל מצוה שהיא יש לה סגלה מסימת, וסגלת מצות התשובה היא שונה לגמרי, כי מצוה זו היא מצותו של ה’ יתברך, שהרי תשובה נבראת עוד לפני בריאת העולם. נמצא, שהיא מצותו של הקדוש ברוך הוא, ואין לאף אחד שיכות כלל בהאי מצוה. ומכיון שכן הוא כלו בורא עולם, והוא לאין תכלית וללא גבול, ולכן הוא ים של רחמים, ללא שעור, כים ממש, כי זה יום הכפורים, יום של תשובה, וזה משמעות התשובה.
מעלת התשובה ביום הכפורים
עוד מדברי ר’ יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל: וכתב הרמב”ם (פ”ז מהל’ תשובה ה”ו)
: “גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר (הושע יד, ב)
: ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך וכו”, כלומר, אם תחזר בתשובה, בי תדבק. כך היא מעלת התשובה, שעל ידה מגיעים לדבקות ממש בה’ יתברך. ומעלה זו מיחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות, שעל ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזה מדרגה. מה שאין כן בתשובה, מתעלים ומתרוממים עד לדבקות ממש, וכלשון הרבנו יונה: “ברגע קטון יצא מאפלה לאור גדול”. והוסיף הרמב”ם: “התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משקץ ומרחק ותועבה”. אגב, יש לנו לראות מלשון הרמב”ם, מהות החטא שאינה מרחקת את האדם גרידא, אלא על ידה נעשה שנאוי לפני המקום, משקץ, מרחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד? זו כחה של תשובה, שאין בשאר המצוות, כי התשובה היא לא רק שמבטלת מן האדם את מצב השנאוי והתועבה שהיה קדם התשובה, אלא מביאתהו לידי המדרגות העליונות ממש, של אהוב ונחמד לפני המקום. וכח מעלה זו היא רק בתשובה, ולא בשאר מצוות, שאין בכח סגלתם עד כדי כך, וכל שכן שתשובה זה מצותו של הקדוש ברוך הוא, ולכן סגלתה וכחה הוא לאין שעור. וכן כתב רבנו יונה, שעל ידי התשובה זוכה לאהבה, “ומל ה’ את לבבך לאהבה את ה’ אלקיך”. והרי אהבת ה’ היא המדרגה העליונה. ולמעלה זו כתב הרבנו יונה, שזוכים על ידי התשובה. וכל זה הוא אף בשאר ימות השנה, וכל שכן ביום הכפורים, שהוא יום התשובה.
והוסיף הרמב”ם שם (בהלכה)
: “אמש היה זה מבדל מה’ אלקי ישראל, צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיה א, טו)
: “כי תרבו תפלה אינני שומע”, ועושה מצוות, וטורפין לו בפניו וכו’, והוא כמו שבאר הרבנו יונה, שעברה מכבה מצוה, ולפעמים מכבה תורה. שבשעה שהאדם חוטא, הקדוש ברוך הוא מסתלק מעמו, ולכן אינו שומע תפלתו וצעקתו. והיום הוא מדבק בשכינה, צועק ונענה מיד, ועושה מצוות, ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, ולא עוד אלא שמתאוים להם וכו’.
לו נשכיל ונבין זאת, כמה פשוט היה לנו להשתדל בכל כחותינו, להשיג איזה שיכות לתשובה. והגאון ר’ ישראל סלנטר כתב באור ישראל, שביום הכפורים, עד הרגע האחרון חיב לחפש עצות היאך להגיע לתשובה, שהרי תשובה סגלתה ומעלתה לאין שעור.
עיקר עבודת יום הכפורים – דבקות בהשם יתברך והיא שרש הטהרה
כתב בספר “נתיבות שלום” להגאון הקדוש מסלונים: “אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'” (יומא פה:). ורבי עקיבא מגלה לנו בדבריו את סוד הכפרה של יום הכפורים, איך אחרי שיהודי חוטא כל השנה, מתכפר לו ביום הזה לטהר אתכם מכל חטאתיכם. וכן מבאר מהר”ל: “מה שישראל מטהרים ביום הכפורים, הוא בשביל שיש לישראל דבקות בו יתעלה… שכל הדבוק לטהור טהור”.
יום הטהרה בפנימיות הנפש
“כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”. יש לבאר מדוע נכתב לשון כפרה דוקא ולא לשון סליחה ומחילה בלבד. כתוצאה מהחטא נמשך טמאה חיצונית על האברים, וגם טמאה פנימית שהיא פגם בנשמה. על ידי חרטה ובכיה, מטהרים את הפגם החיצוני, אבל הטמאה הפנימית אינה נטהרת אלא בהאיר אור השכינה. וזהו סוד יום הכפורים: כפרה, דהינו קנוח החטא לגמרי כאלו לא נתלכלך בחטא מעולם.
“סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי”
סיפר על הגאון רבי חיים מוולאז’ין, שבקש לומר דברי התעוררות קדם “כל נדרי”, ופתח בפסוק “סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי”. ברטט ובזיע ובהתרגשות עצומה קרא את הפסוק, עד שפרץ כל הקהל בבכיה עצומה. וכן מסופר, שבשעה שהגיע באמירת הסליחות למשפט: “עזרא הסופר אמר לפניך, אלקי, בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך”, חזר עליו כמה פעמים בהתרגשות עצומה, והתעלף, ואמר: “אם עזרא הסופר יכל היה להעיד על עצמו שהתביש ונכלם להרים פניו אל הקדוש ברוך הוא, מה נאמר אנחנו?!”.
חובת התשובה על עברות שבין אדם לחברו
“עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו” (משנה ביומא פה.)
הגאון ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל ב”שיחות אלול” (עמ’ לב) אומר, כי אף המשתדלים לשוב בתשובה שלמה, עושים זאת בעקר באשר לעברות שבין אדם למקום. בעברות שבין אדם לחברו, נראה שאין מדקדקים כל כך. ואפלו בהפסד ממון הזולת נכשלים אנו, כי לא רק גזלה בידים נחשבת לנזק, אפשר לגרם לזולת הפסד ממון גם על ידי דבור. ועל אחת כמה וכמה שנכשלים אנו ביותר בעברות שבין אדם לחברו שאין ענינן ממון, כגון: הלבנת פנים, לשון הרע, רכילות וכדומה.
אל יאמר האדם: אמנם עברתי עברות אלו, אולם מן הסתם מחל לי חברי על כך. האמת היא, שקל יותר לקבל מחילה מאת הקדוש ברוך הוא מאשר לקבל מחילה מבני אדם. עלינו לדעת שמחילה אינה באה בנקל, אלא צריך פיוס ובקשה.
סיפור: רבי דוד בכר והעגלון
סיפור מפלא אודות רצוי ופיוס אדם שהקנט בדברים מובא בספר “שאל אביך ויגדך” (ח”א עמ’ רסו): רבי דוד בכר, מגדולי הגאונים בתורכיה, בדרכו לחתונת אחד מילדיו, האיץ בעל הכרכרה לזרז את הנסיעה וקרא לו “שלומיאל”. לאחר החתונה חיפש רבי דוד את העגלון כדי לבקש ממנו מחילה, ואף נסע אחריו שעות רבות עד שמצאו. העגלון סרב למחל, עד שתבע מרבי דוד מחצית עולם הבא שלו תמורת המחילה. רבי דוד לא היסס והשיב מיד: “מחצית עולם הבא שלי נתון לך, ועתה הואל נא למחל לי!” והעגלון נתרצה ומחל לו.
סיפורים נוספים על זהירות בכבוד הבריות
מסופר על הגאון רבי ישראל מסלנט זצ”ל שהצליח לשכנע אדם למחל ולהתפשר עם חברו, כאשר ביום הכפורים בתפלת נעילה תפס בידו של החזן ולחש לו שיקבל על עצמו להתפשר בטרם ימשיך בתפלתו. וכן מסופר על ה”סבא מסלבודקה”, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ”ל, שהיה מרבה לבקש מחילה מאשתו בערב יום הכפורים לפני צאתו להתפלל בישיבה. וכן מסופר על ה”חפץ חיים” שביום הכפורים בשנת תרע”ז אסף את תלמידיו לפני תפלת נעילה ודבר על אסור גזל, וקרא לכל אחד לבדק את פנקסיו ולפרוע את חובותיו.
עוד מסופר על רבי ישראל סלנטר
שביום הכפורים בברלין, כאשר ראה תלמידו עומד בפתח בית הכנסת וחוסם את זרימת האויר מהדלתות הפתוחות, לחש לו: “גזלן! בעצומו של יום הכפורים הנך עומד וגוזל את הרבים בכך שאתה מונע מהם את האויר”, והתלמיד מיד זז ממקומו.
סיפור על האדמו”ר מבעלז
מסופר על האדמו”ר רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל, שביום הכפורים אחר הצהרים היה מתהלך בין קהל המתפללים ומתבונן בעיני כל אחד, כדי לאתר מי שאחזו בולמוס (סכנת נפשות) ולהאכילו מיד מפרוסת עוגה שהחזיק בכיסו, כדי לקיים את מאמר המשנה (יומא פג, א): “מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו”.
יום כפור – יום ההתפיסות
כתב בספר “נתיבות שלום”: היסוד של יום הכפורים הוא ההתפיסות של הקדוש ברוך הוא עם ישראל לאחר חטא העגל. יש שמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא כאשר הוא מטהר את חטאיהם של ישראל, ואומר להרים ולגבעות: באו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל.
עזיבת החטא אפלו מדבר קטן בקבלה גמורה – אין ערך לגדל מעלתה
כתב רבי ישראל סלנטר באחת מאגרותיו (אגרת ז, בספר “אור ישראל”): “יום הכפורים דבר טוב למאד, יום סליחה וכפרה… אם היינו עושים ההכנה הראויה לתקון דרכינו, כי יום הכפורים מכפר עם התשובה שהיא עזיבת החטא. אכן, גם המעט טוב מאד, אין ערך לה בעניני התבל!” ועזיבת החטא כהגדרת הרמב”ם היא: “ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם”.
רבי דוד בכר היה מגדולי הגאונים שבדורו, וחי בתורכיה. סיפור מפלא אודות רצוי ופיוס אדם שהקנט בדברים מספר רבי דוד בכר, על אחד מילדיו, בדרכו לחתונת בעיר רחוקה ממקום מגוריו. מספר שעות לפני החפה יצא לדרך בעגלה והדרך התארכה. רבי דוד איץ בעגלון לזרז את הנסיעה, אך לבסוף נתעצבה ואמר לעגלון: “שלומיאל שכמותך, אינך יכול לזרז קצת?”. לאחר החתונה, רבי דוד חיפש את העגלון כדי לבקש ממנו מחילה על שכינהו אותו “שלומיאל”, ועקש בסיוף נתן לו מחצית עולמו הבא כדי שימחל לו. כן גם ה”סבא מסלבודקה” וה”חפץ חיים” נהגו לבקש מחילה מקרוביהם עובר דרך ארץ ערב יום הכפורים, וכן הגאון רבי ישראל סלנטר ביקש ממקרב שלו להתפשר עם חברו בעצם תפלת נעילה על ידי רמז בלחש, עד שנענע הלה לאות הסכמה. בספר “נתיבות שלום” מבואר יסוד יום הכפורים כיום ההתפיסות של הקדוש ברוך הוא עם כלל ישראל לאחר חטא העגל, ועל עזיבת החטא כהגדרת הרמב”ם שאפלו מדבר קטן בקבלה גמורה אין ערך לגדל מעלתה, ושאב הרמב”ם מגדרת עזיבת החטא: “ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם”.
אומר הגאון ר’ יחזקאל לוינשטיין זצוק”ל: וכתב הרמב”ם
: “אמש היה זה מבדל מה’ אלקי ישראל, צועק ואינו נענה”, מעשה שנאמר על רבי דוד בכר ועל רבי ישראל סלנטר, מלמדת עד כמה חמורה בעיני גדולי ישראל הצורך לרצות את חברו, וכמה הוא חמור ההכנה ליום הכפורים.
:
רבי דוד בכר היה מגדולי הגאונים שבדורו, וחי בתורכיה. כדי לקבל משג מה מתקף גדלתו, יש להתבונן כיצד ובאיזו הפלגה היה כותב אליו ועליו בעל ה”נודע ביהודה”, שכידוע, היה תקיף מאד בתשובותיו ולא חת מפני כל. רק שנים יצאו אצלו מכלל זה: האחד: חתנו, רבי יוסף הצדיק, שעליו הוא כותב שכל רז לא אניס ליה ושעיניו הן כאפיקי מים על כל הש”ס, והשני שעליו כותב בהפלגה עוד יותר גדולה הוא רבי דוד בכר. אפשר לחוש בעליל בעת קריאת התשובה של ה”נודע ביהודה” אליו, כיצד הוא יושב ורועד בידיו וברגליו. ”שני דא לדא נקשן”, הוא מצין בעת כתיבתו, ועוד כהנה וכהנה. הספור שלפנינו ארע ביום נשואי אחד מילדיו. שמחת החתנה התקימה בעיר רחוקה ממקום מגוריו. מספר שעות לפני החפה יצא לדרך בעגלה רתומה לסוסים, כמנהג אותם הימים, אבל הדרך התארכה משום מה. רבי דוד הסתכל בשעונו, וראה שעדין המרחק נכר ושעת החפה מתקרבת. הצטער על כי האורחים כבר מחכים ונגרמת להם טרחה מיתרת, והוא עודנו כה רחוק. לכן האיץ בבעל העגלה לזרז את הנסיעה. בעל העגלה מצדו הצליף בסוסים ככל יכלתו, אבל ללא הועיל, והנסיעה הוסיפה להתנהל בעצלתים. עבר עוד זמן מה וסבלנותו של רבי דוד פקעה במקצת, והוא פלט לעבר העגלון: ”שלומיאל שכמותך, אינך יכול לזרז קצת את הנסיעה? ”…
העגלון הגביר את הצלפותיו בסוסים, וסוף סוף הגיעו למקום החתנה. מהר רבי דוד וירד מן העגלה, שלם לעגלון את שכר טרחתו, נכנס אל האורחים, וכלם יצאו וערכו את החפה.
לאחר שנסתימה החפה, התחיל רבי דוד בכר לשאל: היכן העגלון? היכן העגלון? כלם תמהו לפשר שאלה זו, אבל רבי דוד סרב לנמק את הסבה. כאשר נתברר לו שהעגלון כבר יצא את המקום לדרכו, צוה מיד להכין לו עגלה אחרת, עלה עליה ובקש מבעל העגלה השני לדלק אחרי העגלון הראשון. כמה שעות התנהל המסע, עד שלבסוף מצאוהו. מיד ירד רבי מן העגלה, עמד בפני העגלון הקודם וקרא כלפיו: ”אנא, מחל לי על שהעלבתיך, כאשר קראתיך ‘שלומיאל’ ! ”
נתעקש בעל העגלה והשיב לרבי דוד: ”ואני באמת אינני מוחל לך ! ”
נתעצב רבי דוד ותמה: ”מה פרוש הדבר? והלא אני מבקש ממך מחילה! מתחרט אני על שאמרתי לך מה שאמרתי, כי הלא ראית שכה מהרתי וכה רציתי להגיע לחתנה בלי אחור! ”
אבל העגלון בשלו, חוזר ואומר: ”אינני מוחל!.. ”
חזר רבי דוד ופנה אליו בנימה מפיסת: ”מוכן אני לפצות אותך בהרבה ממון, ובלבד שתמחל לי”. אבל העגלון מתעקש ואינו מתרצה. משהמשיך בסרובו, אמר לו רבי דוד:
”אם כן, מה אתה רוצה בכל זאת, כדי להתפיס ולמחל לי?”
השיב העגלון:
”אתרצה ואתפיס לך אם תתן לי מחצית העולם הבא שלך ! ”
לא הסס רבי דוד בכר, והשיב לו מיד: ”מחצית עולם הבא שלי נתון לך, ועתה הואל נא למחל לי ! ”
והעגלון נתרצה באותו רגע, סלח ומחל לו.
בכתבים שבהם הובא הספור הזה, נאמר: ”ורצה לתת לו כל הונו ולא הסכים, עד שנתן לו חצי עולם הבא שלו”. ככל הנראה, היה זה נסיון שבו העמידו את רבי דוד בכר, לבחון אותו כיצד ידקדק עם עצמו לכשיגיע לידו ענין זה של רצוי חברו שנפגע.
*
בספר ”המאורות הגדולים” מספר כיצד הצליח הגאון רבי ישראל מסלנט זצא”ל לשכנע את אחד ממקרביו למחל ולהתפשר עם הזולת: יום אחד נכנס אל רבי ישראל סלנטר אדם ובפיו תלונה על אחד ממקרביו שהיה לו עמו דין ודברים בעניני ממונות, והלה התעקש שלא להתפשר אתו, אלא להעמיד את הדברים על דין תורה בפני בית דין. המתלונן חשש שהוא עלול לצאת נקי מכל נכסיו, לכן נפשו בשאלתו, שהגאון רבי ישראל ישתדל לשכנע את מקרבו שיסכים להתפשר עמו. ר’ ישראל ברר את הענין, והבטיח לטפל בזה.
דרכו של אותו מקרב היתה לבא ולהסתופף בימי חדש אלול והימים הנוראים בצל קורתו של ר’ ישראל. כאשר הגיע האיש באותה שנה לשהות במחצת הגאון ר’ ישראל, הבליג ר’ ישראל ולא אמר לו מאומה בענין הסכסוך הממוני. ביום הכפורים היה אותו אדם נוהג לעבר לפני התבה בתפלת נעילה. באותה שנה מהר ר’ ישראל לסים את תפלת הלחש שלו, פסע לאחוריו שלש פסיעות, וכון את צעדיו באפן שיגיע עד העמוד של השליח צבור. שם עמד והאזין לתפלת הלחש של השליח צבור, כדי לדעת היכן הוא נמצא, וצפה לשעת הכשר. כאשר הגיע הש”ץ לתפלת ”אתה הבדלת אנוש מראש” ולחש את המלים ”למען נחדל מעשק ידינו”, תפסו ר’ ישראל בידו ולחש באזנו: ”נו?” כלומר, מדוע אתה אומר ואינך מקים?! [כונת ר’ ישראל היתה, שהלה, לפי מדרגתו הרוחנית, צריך לנהג לפנים משורת הדין, לותר ולהתפשר, ולא להעמיד את דבריו על דין תורה שעליו חרבה ירושלים, ובפרט במקרה מיחד זה שהמתלונן עליו עלול להפסיד את כל נכסיו]. הש”ץ שלא הבין את הרמז הפתע, ורמז שאינו מבין במה המדבר. אז גלה לו ר’ ישראל את כונתו, ובקשו שלא ימשיך בתפלתו עד שיקבל בלבו להתפשר עם פלוני ולבא לקראתו. הלה נענע בראשו לאות הסכמה, ואז הניח לו ר’ ישראל לסים את התפלה.
*
ה”סבא מסלבודקה”, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ”ל, היה מדקדק מאד בהנהגתו עם אנשי ביתו. היה משתדל למנע מאשתו צער וטרחה, מושיט לה עזרה בעבודתה, ועוד. על אף יחסו המיחד, חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש ממנה מחילה.
בעקר היתה מזעזעת פרדתו ממנה בערב יום הכפורים לפני צאתו את הבית להתפלל בישיבה. עם כל יחסו האדיב כלפיה, חשש שמא לא נהג עמה כשורה לפי ערכה וכבודה, והיה מתחנן לפניה שתסלח לו. אם היה נדמה לו שהיא כאלו מהססת, היה נרעד כלו ולא היה זז משם עד שהיתה אומרת בפה מלא שהיא סולחת לו בכל לבה.
*
עוד מספר שם על ההנהגה שנהג ה”חפץ חיים” ביום הכפורים בענין המצות שבין אדם לחברו.
ביום הכפורים בשנת תרע”ז, בעת שהתגורר ברוסיה בעיר סימיאטיץ, אסף ה”חפץ חיים” את תלמידיו לפני תפלת נעילה ודבר בפניהם על אסור גזל. וכך אמר: ”הרי עומדים אנו לפני גמר הדין, ובודאי על עברות שבין אדם למקום כבר חזר כל אחד מכם בתשובה, אבל על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, ויתכן שכל אחד מאתנו לוה כסף ושכח לשלם מה נעשה כעת וכיצד נאמר בתפלת נעילה: ‘למען נחדל מעשק ידינו?’
”לכן נפלה במחי עצה, שכל אחד יקבע לו כעת יום שבו הוא מקבל על עצמו לבדק את כל פנקסיו, ואם יוכח שהוא חיב למי שהוא יפרענו מיד. אם קבלה זו תהא בלב שלם, היא תחשב כאלו כבר קימנוה. ”
ה”חפץ חיים” סים את דרשתו וצוה להתפלל תפלת נעילה.
(מועתק מספר ”מורשת אבות”)
*
בספר ”שאל אביך ויגדך”
(ח”א עמ’ נ)
מספר הגאון ר’ שלום שבדרון שליט”א:
רבי אליעזר שולביץ, שהיה מצעירי התלמידים של רבי ישראל סלנטר, ספר עבדה מאלפת הנוגעת להקפדתו של רבי ישראל בענינים שבין אדם לחברו.
כידוע, היה ר’ ישראל באחרית ימיו הולך ובא באפן קבוע לגרמניה, ופעל שם גדולות ונצורות בקרב הצבור היהודי, שמגפת ההשכלה והרפורמה פגעה בו בצורה אנושה.
פעם אחת הגיע לעיר ברלין, ושם עשו את יום הכפורים. שניהם הלכו להתפלל באחד מבתי הכנסת הגדולים. לבית כנסת זה היו דלתות רחבות, אשר נשארו פתוחות לתוך הגן שהקיף את כל הבנין, כדי שאויר צונן יחדר לבית הכנסת, ובזה היו מקלים על המתענים.
לפני תפלת מנחה נעילה הצרך ר’ אליעזר לצאת, וכאשר חזר, כבר מצא את הצבור עומד בתפלת העמידה. הוא לא רצה להדחק בתוך הקהל באמצע התפלה, לפיכך נשאר לעמד בפתח, והתחיל את תפלת הלחש שלו. והנה, בעמדו כך בעינים עצומות בתפלתו, הוא שומע לפתע כיצד ר’ ישראל לוחש לו באזנו: ”גזלן ! בעצומו של יום הכפורים הנך עומד וגוזל את הרבים בכך שאתה מונע מהם את האויר. הלא כל מה שהדלתות פתוחות הוא כדי שיכנס אויר, ואתה עומד ומסתיר ! ”
ר’ אליעזר הבין מתוך דבריו של ר’ ישראל שאסור לו לעמד על עמדו עד שיגמר את תפלתו, ולכן נאלץ לזוז ממקומו באמצע תפלת העמידה לאחת מפנות בית הכנסת, ושם המשיך בתפלתו.
עד כדי כך הגיע גדל דקדוקו של רבי ישראל בענין שבין אדם לחברו !
*
ספור זה המובא גם כן בספר ”שאל אביך ויגדך”
(עמ’ רצא)
ילמדנו עד היכן יכול להגיע ה”עשה טוב” בענינים האלה.
אחד מחשובי חסידי בעלז ספר מעשה באדמו”ר רבי יששכר דב זצ”ל, שביום הכפורים אחר הצהרים, בנטות צללי ערב, רגיל היה להתהלך בין קהל המתפללים בבית המדרש הגדול שהיה מלא ודחוס בחסידיו עד אפס מקום והיה סוקר את כלם ומתבונן בעיני כל אחד ואחד, עד שהיה הדבר לחידה ולפלא. היו שפרשו זאת בכך, שהרבי מבקש לעורר את כלם על ידי התבוננותו בעיניהם לשוב בתשובה שלמה. ואמנם, ההתעוררות של כל מי שנפל עליו מבטו של הרבי היתה גדולה ונפלאה מאד מאד.
מאחר יותר התברר, שהעלה להנהגה זו של הרבי היתה שונה לחלוטין. הרבי חלף ליד זקן אחד שאחזו בולמוס, ולפי הדין הרי זה סכנת נפשות. מיד שלף הרבי פרוסת עוגה מכיסו ותחבו לתוך פיו של הזקן. בכך קים את מאמר המשנה
(יומא פג, א)
: ''מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו וכו' עד שיאורו עיניו''.
עתה ידעו הכל שזו היתה הסבה להתבוננות הרבי בעיני כל אחד מהמתפללים, כי רצה לראות אם ישנו מישהו שאחזו בולמוס והוא מצוי בסכנה. לצרך זה החזיק בכיסו דברי מאכל, להחיות נפשות.
הוסיף הגאון ר' שלום שבדרון שליט''א: כאשר שמעתי את ספור המעשה מאותו חסיד, אמרתי לו, שלהנהגה זו יש מקור במסכת תענית
(כא.)
, שם מספר על התנא נחום איש גמזו, שאמר לעני שבקש ממנו אכל, שימתין קמעה עד שיפרק את חמורו ויתן לו. עד שהוא ירד מהחמור על מנת להאכיל את העני מת העני מרעב. ונחום איש גמזו קבל אז על עצמו יסורים נוראים, ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יסמו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יקטעו וכו', וכן היה.
והקשה ה''סבא מקלם'' זצ''ל, מדוע היה נחום איש גמזו אשם, הרי היה מוכן להאכיל את העני, ואף אמר לו שימתין עד שיפרק את חמורו? ובאר ה''סבא'', שנחום איש גמזו האשים ויסר את עצמו על כך שלא חשב מראש על מקרה כזה. הוא תבע מעצמו מדוע לא הכין את עצמו לקראת אפשרות שיפגש עני רעב על סף מיתה. אלו היה חושב על כך, היה מצטיד באכל באפן שיהיה מזמן בידו לתנו מיד לרעב, ולהציל בכך נפש מישראל.
כפי הנראה, זה היה המקור שממנו שאב האדמו''ר מבעלז את מנהגו החשוב, ולכן החזיק בכיסו בעצם יום הכפורים פרוסות עוגה להחיות בהם נפש רעבה.
הנה כונו שני גדולי הדור לדבר אחד.
יום כפור יום התפיסות
עוד כתב בספר ''נתיבות שלום'': היסוד של יום הכפורים הוא ההתפיסות של הקדוש ברוך הוא עם ישראל לאחר חטא העגל, שלאחר החטא היו ישראל בשפל המצב מאד, עד סוף הארבעים יום שעלה משה רבנו למרום בפעם השלישית שנסתימו ביום הכפורים, אז נתפיס הקדוש ברוך הוא עם ישראל, והקבע היום הזה ליום ההתפיסות שהקדוש ברוך הוא מתפיס עם כלל ישראל. ובתנא דבי אליהו
(רבא, פ''א)
איתא, שיש שמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא כאשר הוא מטהר את חטאיהם של ישראל, ואומר להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות: באו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל.
והוא על דרך משל לאב שנפלה מריבה בינו לבין בנו, הרי זה כואב לו הרבה יותר מאשר לבן, ואחר כך, כאשר מתפיס עמו, הרי אחרי מחלקת נהיה שלום יותר גדול והאהבה אז היא גדולה מאד. וזהו בחינה שנאמרה בתורה על יום הכפורים
(ויקרא טז)
''אחת בשנה'' שיש שמחה לפני הקדוש ברוך הוא שישראל מתפיסים עמו התפיסות שהיא פעם אחת בשנה. ולצרך שלמות ההתפיסות, נותן הקדוש ברוך הוא אף כפרה וטהרת הנשמה, שנשמות ישראל נהיות טהורות ביום הכפורים, ואז ההתפיסות היא בשלמות. ואפלו בענינים שלא מועיל עליהם תשובה, ואלו היה נשאר עוד איזה שהוא פגם, הרי עדין אין זו התפיסות שלמה.
וזהו אשריכם ישראל, שהקדוש. ברוך הוא נתן להם יום אחד בשנה שבו יש להם הזדמנות להתפיס עמו. בתורה ישנם הרבה מאד ענינים שנתן לומר לגביהם 'אשרכם ישראל', אך רבי עקיבא בחר את הדבר הגדול ביותר מה שהקדוש ברוך הוא מטהר נשמות ישראל ביום הכפורים, שזוהי המדה הגדולה ביותר של אהבה שבין הקדוש ברוך הוא וישראל, ועל זאת אשריכם ישראל, שזוכים לגלוי אהבה כזה שאינו אלא אחת בשנה, שאז יכפר עליכם ומטהר אתכם בכל הענינים.
''לפני ה' תטהרו''
…
עוד שם: ''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו''. הנה יש בקרא ג' ענינים:
(א)
''יכפר עליכם'', הינו לקנח ולהוריד מעליכם הלכלוך העב שלכם, העברות והפגמים הגסים, שהם בבחינת עונותיכם חקוקים על עצמותיכם.
(ב)
''לטהר אתכם'', פרוש בפנימיותכם, והינו על דרך דאיתא בספר ''פרי הארץ'', שגם אם לא עשה כל עברה במעשה, יתכן שיש עוד בקרבו שרש פורה ראש ולענה, אשר בזה שאינו חוטא, עדין לא עקר אותו, ולזה צריך לטהר אתכם, פרוש לנקות את עצם מהותכם משרשי הרע.
(ג)
''לפני ה' תטהרו'', הינו, כי גם אחרי שכבר סר ממנו הלכלוך והבוץ, אם עדין נודף ריח רע מעצם מציאותו, אינו יכול לעמד לפני המלך בהיכלו אומר כבוד. וזה שנאמר ''לפני ה' תטהרו'' להטהר אף מהצחנה כדי שתוכלו לעמד לפני ה'. כי ביום הכפורים ישנן כל בחינות הטהרה, והוא טהרה כללית של כל חלקי הגוף והנפש רוח ונשמה, כמו שמרמז בחמש הטבילות שטובל כהן גדול ביום זה, שהם כנגד טהרת נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
ויש לומר עוד בפרוש ''לפני ה' תטהרו'', דהנה מזכר כאן שתי פעמים טהרה: 'לטהר אתכם מכל חטאתיכם', 'לפני ה' תטהרו'. וענינם, כי יש שתי בחינות טהרה יש טהרה מטמאה שהיה טמא ונטהר מטמאתו, ויש טהרה עלאית, שהיא דרגה חיובית של טהרה, אף שמעולם לא היה טמא, וכמה דאיתא
(שמות כד, י)
: ''וכעצם השמים לטהר'', שאין הכונה לשלילת טמאה. והקדוש ברוך הוא גם כן נקרא טהור, אף שלא שיך, חס וחלילה, ענין טמאה. אלא זאת הטהרה היא המדרגה העליונה ביותר של זכות הנפש והנשמה. וזה שנאמר 'לפני ה' תטהרו', בכדי לעמד לפני ה' לא די בזה שתטהרו מכל חטאתיכם ומן הטמאה, אלא צריכים למדרגה העליונה של טהרה, וזו סגלת היום הקדוש, שממרק ומטהר את האדם מחטאים ומטמאות הנפש, ומוסיף בו טהרה חיובית גם כן, עד שזוכה לדרגה העלאית 'לפני ה' תטהרו'.
וזה שאמר רבי עקיבא 'אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים', כי לבא למדרגה העלאית של טהרה, שיהיו כל מהותו והנפש רוח ונשמה שלו זכים וטהורים, אינו בכח בשר ודם המסגל לצאת רק מטמאתו, ורק על ידי סיעתא דשמיא זוכים לזה. וזה שאמר 'לפני מי אתם מטהרים', כנגד החלק שאתם מטהרים את עצמכם, שיהודי מחיב לנקות את עצמו מטמאותיו, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, כנגד המדרגה העליונה של טהרה, שהקדוש ברוך הוא הוא המטהר אתכם, דהינו, שתשיגו בחינת 'לפני ה' תטהרו'. שאמנם הקדוש ברוך הוא מעלה ומרים איש יהודי ביום הקדוש שיהיה מסגל להשיג הטהרה העליונה, אך כדי לקבל את המתנה הזאת שנתן הקדוש ברוך הוא לכלל ישראל, צריך תחלה אתערותא דלתתא שיטהר מטמאתו, דיום הכפורים אינו מכפר אלא לשבים, ועל ידי זה יוכל לקבל את הארת קדשת היום.
ובזה מבאר מאמר מרן זי''ע ב''בית אברהם'', כי ביום הזה יכפר, ראשי תבות בכי''ה, והסופי תבות בגימטריא רנ''ה, והוא על דרך מאמר הכתוב
(תהלים ל, ו)
: ''בערב ילין בכי ולבקר רנה'', והינו, שעל ידי הבכיה יהודי רוחץ טמאתו ומתקדש, וכדאיתא מהאר''י הקדוש, שהבכיה מטהרת מהפגעים הידועים. על ידי זה משיג טהרה בבחינת 'לפני ה' תטהרו', ואחרי שמקים 'בערב ילין בכי', זוכה ש'לבקר רנה'.
וענין זה מצינו גם כן בדוד המלך ע''ה שבקש מהשם יתברך: ''הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני, לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי'', כנגד כל שלש הדרגות האמורות. 'הרב כבסני מעוני' פרוש מעונות ממש, בחינת יכפר עליכם, לקנח הלכלוך העב. 'ומחטאתי טהרני' זו הטהרה מטמאה. אחר כך מבקש על הדרגה העליונה של טהרה 'לב טהור ברא לי אלקים', לא לטהר את הלב שהיה לי עד כה, אלא לברא לי לב חדש לחלוטין, שלא יהיה בי יותר הלב שהיה לי עד כה, כי לב שכבר נפגם ונטמא, אפלו יטהרנו בלי סוף, שוב אינו יכול להיות בבחינת טהרה גמורה, ועל דרך 'מבשרי אחזה', שאדם שסבל פעם אחת מהתקף לב, רחמנא לצלן כמה שיזהר וישמר נשאר הלב קצת פגום. וזוהי הבקשה 'לב טהור ברא לי אלקים', כי לאיזו דרגה של טהרה יכולני להגיע עם לב שכבר נכשלתי עמו בחטא, שאינו מסגל יותר להיות לב טהור בשלמות בשום אפן, ורק בריאה חדשה אני מבקש ברא לי לב טהור ונקי שמעולם לא חטא, וכדאיתא
(ויק''ר ל, ג)
, שבעלי תשובה, הקדוש ברוך הוא בורא אותם בריה חדשה. ואף זו מסגלות היום הקדוש שנרמז בפסוק 'לפני ה' תטהרו', לזכות לבחינת בריאה חדשה של לב טהור.
עזיבת החטא אפלו מדבר קטן בקבלה גמורה – אין ערך לגדל מעלתה
וכה דבריו של רבי ישראל סלנטר באחת מאגרותיו על התשובה
(אגרת ז, בספר ''אור ישראל'')
: ''יום הכפורים דבר טוב למאד, יום סליחה וכפרה. לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים
(סוף תענית)
. אין לנו דבר טוב ממנו, אם היינו עושים ההכנה הראויה לתקון דרכינו, כי יום הכפורים מכפר עם התשובה
היא עזיבת החטא. אכן, גם המעט טוב מאד, אין ערך לה בעניני התבל! ! [אם נניח על כף מאזנים אחת השגים גדולים מאד, ועל הכף השניה קבלה להבא על בחינה קלה תכריע היא !]. לראות לכל הפחות שתהיה איזו קבלה להבא ביום הכפורים. ובכל בחינה קטנה שבקטנות אשר יכין האדם את עצמו להגדיל בחינת יום הכפורים שלו, אין ערך ואין די באר הצלחת נפשו להנצל מצרות רבות ונצורות, ואין לנו רוח גדול מזה''.
ובאגרת נוספת
(יד)
כתב: ''כי אי אפשר לתאר את גדל ההבדל להנצל מפרעניות גדולות, רחמנא לצלן, בעולם האמתי. כאשר יגדיל אצלו בחינת יום הכפורים מעט גבוה יותר במדרגת התש ובה ''.
ונראה בבאור הענין: אדם שמקבל על עצמו ביום כפור לעזב עברה מסימת שהיה שקוע בה, וכמה שבועות אחר כך שב ונכשל
אין כאן עזיבת החטא! ודאי יקבל שכר על אותן פעמים שגבר על יצרו, אך עצם העבדה שחזר למצבו הקודם מוכיחה שלא היתה כאן עזיבת החטא. כי עזיבת החטא היא כהגדרת הרמב''ם, ''ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם''
(הלכות תשובה ב, ב)
, ומי מאתנו יכול לקחת את הבורא כעד שלא ישוב לזה החטא לעולם? נמצא, שמעולם לא קימנו עזיבת החטא, שהיא עקר התשובה. ואם כן, הצטברו במשך חיינו עברות ללא ספור שיום הכפורים לא כפר עליהן, שהרי ''יום הכפורים מכפר עם התשובה, היא עזיבת החטא'', וככל שהנסיון קל יותר הענש הצפוי חמור יותר, ואנה אנו באים?!
בא הגאון ר' ישראל סלנטר ומצא דרך נפלאה, שגם אנו במצבנו נוכל לקבל שיכות לעזיבות החטא. אם נגיע לידי קבלה להבא על בחינה קלה שבקלות בעברה שאנו לקויים בה [שהתביעה כלפיה היא החמורה ביותר, כאמור], שעל אותה בחינה תהיה עזיבת החטא לעולם, יכפר יום הכפורים הזה על כל הבחינות הקלות שנכשלנו באותה עברה במשך כל השנים מיום עמדנו על דעתנו ! ובודאי ''אין ערך ואין די באר הצלחת נפשו להנצל מצרות רבות ונצורות''. ככל שאדם יזכה להגדיל בחינת יום הכפורים ''שלו'', הינו להגיע לעזיבת החטא בשכבה כלשהי נוספת, משהו כבדה יותר מהבחינה הקלה שבקלות ממילא יוכל יום הכפורים לכפר לנו על כל העברות שנעשו בבחינה זו במשך כל השנים ''אין די באר הצלחת נפשו''.
(לקח טוב).
''תפשת מרובה לא תפשת''
נטית האדם בהתעוררו לשוב בתשובה היא, לקבל על עצמו קבלות גדולות בכמות ובאיכות. גדולי ישראל הזהירו מפני תופעה זו, שהיא בסופו של דבר בעכריו של האדם, שכן הורונו חז''ל: ''תפשת מרבה לא תפשת''. עיון בפנקסי הקבלות של גדולי הדורות מלמדנו, שאף לגבי עצמם נהגו במדה זו לא הלכו בגדולות. להלן מובא משל מ''משלי החפץ חיים''
(משלי קג)
, העוסק בנדון זה.
מעשה בחנוני מעירה קטנה שבא כדי לקנות סחורה. נכנס לסיטונאי שהיה רגיל לקנות אצלו, והזמין את כל הסחורה שהיה זקוק לה, אלא שבקש לתת לו הכל בהקפה, מחמת שלא היו לו מעות, ואף הבטיח לשלם את כל החוב מיד לכשיחזר ויבא לביתו.
השיב לו הסיטונאי: ''לא ! איני יכול לתת לך בהקפה, שכן בדקתי בפנקסי ומצאתי שכמה וכמה פעמים כבר לקחת אצלי סחורה בהקפה, הבטחת לסלק את החוב מיד לכשתחזר ותבא לביתך, ברם, מעולם לא קימת הבטחתך, לכן שוב אינך נאמן עלי ''.
התחיל אותו חנוני בוכה ומתחנן, ואמר כי אינו אשם כלל במה שלא עמד בדבורו עד כה לפרע את חובותיו בזמן; סבות שונות גרמו לכך, ולא היה בכחו לעשות כלום כדי לשנותן, וכידוע ''אנס רחמנא פטריה''. אולם עתה, הרי הוא מבטיח בהן צדקו שיעמד בדבורו, ומיד לכשיחזר לביתו, יסלק את כל החוב. הוא בקש מאת הסוחר שיחוס וירחם עליו ועל אנשי ביתו, שכן אם לא יקבל עתה את הסחורה, עלול להרס כל מעמדו ויהיו הוא ובני ביתו צפויים לרעב ממש.
לא יכל הסוחר הסיטונאי לעמד בפני הפצרותיו ותחנוניו של החנוני, והסכים למלא בקשתו.
ברם, מששמעו זאת הזבנים ושאר הפקידים העובדים בבית המסחר של אותו סיטונאי, נתקבצו וטענו לפני הסוחר, כי בשום פנים אין למכר לאותו חנוני בהקפה. מכירים אנו את טיבו של זה
אמרו דבורו אינו דבור והבטחתו אינה הבטחה. פעמים הרבה שלחנו לו חבילות סחורה, ואפלו דמי משלוח לא סלק, ואין צריך לומר שלא שלם בזמן את המגיע ממנו בעד הסחורה עצמה, והשתמט מן התשלום בדרכים שונות, לכן אין לחזר ולהקיף לו בשום פנים.
בעוד הם עומדים ומתוכחים, נכנס לחנות מוכר אחר, ולאחר שעמד על טיב הענין הנדון, פנה ואמר לחנוני מן העירה הקטנה: ''שמע בקולי, אני אומר כאן דבר שיניח את דעתם של כל הצדדים: וכי לשם מה צריך אתה לקנות עכשו כמות גדולה כל כך של סחורה בסיטונות ולהתחיב לסוחר דנן ממון הרבה שלא יהא בכחך לסלקו במזמנים מיד? אמנם מכיר אני בסוחר זה שסיטונאי הוא ואינו מוכר כמיות קטנות, ברם, בטוחני בו שיבין למצבך ויתרצה למכר לך אפלו כמות קטנה במחיר סיטונאי, וכך תוכל להרויח יפה בסחורה זו. ''
שמעו הללו בקולו של בעל העצה. החנוני מן העירה קנה קצת סחורה בכסף מזמן שהביא אתו, חזר לביתו ומכרה; ושוב קנה במזמנים ומכר, וכך עשה פעמים אחדות עד שהרויח סכום הגון שהעמידו על רגליו.
*
יום יום מבקשים אנו מלפניו יתברך שיחוס וירחם עלינו וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו. כשל כח הסבל אנו משועים ונפשנו קצרה בעמל הגלות! אם לא יקום הוא ברחמיו ויגאלנו הרי נאבד, חס וחלילה, בעניינו !
ודאי שהוא יתברך מוכן ומזמן להתרצות לנו ולהענות לבקשתנו, כי מרבים אנו בתחנה ובתפלה ומבטיחים לחזר בתשובה שלמה. אמנם גלוי וידוע לפניו יתברך, שעל אף הבטחותינו נשוב ונחטא, אולם אף על פי כן, אין הוא, שרחום וחנון שמו, יכול להשיב פנינו ריקם, ואפשר שאף היה נעתר לנו ושולח לנו באמת גואל צדק להעלותנו מבור גלותנו.
ברם, כאן באה מדת הדין ומעכבת בידו, כביכול, וטוענת שאנו ''בנים לא אמון בם'' מבטיחים אנו לחזר בתשובה שלמה, אך מעולם לא עמדנו בדבורינו ולא קימנו הבטחותינו, לפיכך אין דרך אחרת לפנינו, אלא לעשות כאותו חנוני. אם אין בכחנו לקנות כמות גדולה של סחורה ולחזר בתשובה שלמה האין טוב לנו לקנות מעט מעט ובמזמנים? הבה נתחיל ונחזר בתשובה על עונות קלים שבידינו: לשון הרע, שקר ורכילות, קמעא קמעא נסלק את חובותינו עד אשר נעמד על רגלינו כבני אדם מהגנים, ודבור שלנו יהא נאמן עליו יתברך.
(ממשלי הח''ח, מובא בלקח טוב).
בושה ולב נשבר – כגרזן המשבר דלתות נחשת ובריחי ברזל (בעש''ט)
כתב בספר ''נתיבות שלום'' להרב הקדוש מסלונים:
עזרא הסופר אמר: לפניך, ''אלקי, בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך וגו' ''
(עזרא ט, ו)
. מבאר בדברי שמואל
(עניני סליחות)
על דרך משל לאחד שעשה פשע פלילי ויצא משפטו להשלח לארץ גזרה לכל ימיו, והנה נתבשר כי הזמן להופיע בפני המלך, וחק המלוכה שאם המלך מקבל אצלו את הנידון, זוכה לחנינה ויפטר מגזר דין. אך האיש הזה, מרב בושה, אינו מסגל לנצל את זכותו ולבא ולהראות לפני המלך, שהרי הוא כל כך שפל ונבזה בעיניו, ואיך יעמד נוכח פני המלך. וזה שאמר עזרא הסופר: אלקי, בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך. והוא ככתוב
(תהלים סט)
: ''כסתה כלמה פני''. משל למה הדבר דומה? לכלי מלא מים, שאם שופכים מים אל תוכו יותר מכדי קבולו, המים נשפכין מתוכו החוצה, כמו כן ''כסתה כלמה פני'' הינו, שאין בכחו עוד לכבש הבושה בפנימיותו, והכלמה משתפכת חוצה עד שכסתה את פניו. עד כאן.
והנה, מקור כל רגשות הבושה והכלמה נמצא באור הניצוץ האלקי ממעל המאיר שיש בנשמת כל יהודי, כי הוא אשר מעורר בקרבו הרגשת בושה וכלמה מחמת גדל הפגם שנכשל בו, עד שאינו מוצא מקום לעצמו מרב יסורי המצפון, וכמו שאומרים בתפלה: הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלמה. וזה שאמרו חז''ל
(נדרים לט:)
התשובה קדמה לעולם. הינו, שהקדוש ברוך הוא ברא באדם את כח ההרגשה הזאת, שיכאיבו לו יסורי מצפון כאשר אינו מתנהג כשורה. ואמרו חז''ל
(ברכות יב:)
, כל העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו. כלומר, אף על פי שעדין לא הגיע לבחינת תשובה, עצם הבושה בגלל העברה היא צרי מרפא לפגם החטא, כי הבושה שמתביש בכך שפגם בכבוד המלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מכבסת את פגם החטא. וזה גם באור מאמר חז''ל, השומר שבת כהלכתו אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. דמשמע אפלו בלי כל גדרי תשובה. וענינו על פי דאיתא בזהר הקדוש
(תיקו''ז ה:)
, שב''ת אותיות בש''ת, הינו, שעל ידי הרגשת קדשת השבת יבא להכרת גדלות הבורא יתברך שמו, ומתביש אז בחטאים שעשה, על כן מוחלין לו.
עוד יש לפרש בזה, דהנה עקר פגם החטא הוא כמו שכתב הרמב''ם
(פ''ז מהל' תשובה)
, אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל, והיום כשעושה תשובה הוא שוב דבוק בשכינה. והיוצא מדבריו, שענין התשובה הוא לחזר להיות דבוק בשכינה, שמגיע לזה מחמת גדל הכרת החטא ושפלות עצמו לאיזו דרגה שפלה הגיע, ועל ידי הבושה שוב חוזר ומתדבק בהשם יתברך. דהנה יש שהקדוש ברוך הוא יורד אליו למקומו השפל בבחינת ''אשכון ואת דכא''
(ישעיה נז, טו)
, והוא הבחינה של שבירת הלב מגדל הרגש שפלות עצמו, על ידי שעבר עברה ומתביש בה שמוחלין לו. ועל ידי שהשכינה, כביכול, יורדת אליו, חוזר הבעל תשובה ומתדבק בשכינה, שזה יסוד התשובה התבטלות אליו יתברך שמו, לך אני וכל אשר לי.
וזה היה חדושו של עזרא שהתפלל אז בשם כלל ישראל אשר היו במדרגה שפלה ביותר, עד שנשאו נשים נכריות, ואחרי שקרע את בגדיו, נגש לתפלה, כי גם אם האדם נמצא במצב הירוד ביותר שאין לו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, כי אין בנו מעשים טובים רק רע כל היום, הרי עדין יש לו דרך נוספת לקום קמי מלכא, והוא על ידי שברון לב אמתי מתוך בושה וכלמה להרים פניו אליו יתברך. וכמה דאיתא
(תהלים נא, יט)
: ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', הינו, אף על פי שהוא במצב שראוי לבזותו, כי מחמת הבושה מבטל את כל מהותו וישותו אליו יתברך, והבושה והכאב שמרגיש בגלל שפלות מצבו, פותחין לפניו את כל השערים, וכמאמר הבעל שם טוב זי''ע, שכונות התפלה המה כמפתח הפותח שערים, אך פעמים שהמנעול בשער מלא חלודה ושוב אין המפתח מסגל לפתחו, אבל לב נשבר הוא כמו גרזן המשבר דלתות נחשת ובריחי ברזל.
והנה, שרש הרגשת הבושה הוא, כאמור, מחמת שנשמת יהודי היא חלק אלה ממעל, ולכן קבעו חז''ל, שהבושה היא אחד משלשה סימנים שיש באמה זו: רחמנים, בישנים, וגומלי חסדים
(יבמות עט.)
, כי על ידי שיהודי הוא חלק אלה ממעל, טבועות בנפשו כל המדות העליונות שיש כביכול לקדשא בריך הוא, ומה הוא נקרא רחום אף אתה רחום, מה הוא נקרא חנון וכו', וכן מדת גומלי חסדים שהקדוש ברוך הוא גומל חסדים טובים, וכן מדת הבושה היא כנזכר, מפני שיהודי הוא חלק אלה ממעל, ממילא יש בו מדת הבושה מפניו יתברך שמו, והוא חלק מן הטבע שלו. וכמו שאם יהודי אינו רחמן או גומל חסדים עליו להתבונן מה זאת שחסרים לו סימני יהדותו ולא נכר בו כי הוא חלק אלה ממעל הלא זה מלמד שיש מסכים המבדילין בינו לאביו שבשמים, כמו כן אם אין לו מדת הבושה מפניו יתברך שמו, סימן מבהק הוא שמחצות מפסיקות בינו לקדשא בריך הוא. וכמו שהביא הרמ''א
(ריש שו''ע או''ח)
מדברי ה''מורה נבוכים'', שכאשר ישים אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובשתו ממנו תמיד. הינו, שכאשר אין מסכים המסתירים ממנו את אורו יתברך, מיד מגיע אליו היראה והבושה מפניו יתברך.
עיקרו של ודוי הבושה
עוד שם: ונראה שזה גם כל ענין מצות ודוי, הינו, שיתביש מפניו יתברך על כל מה שעבר וחטא. וכמספר ב''בית אברהם''
(שבת שובה)
, שפעם אחת בא בעל עברה אל הרב הקדוש הרב אלימלך מליזנסק זי''ע שיורהו דרך התשובה, וצוה עליו שיאכל היטב כמה ימים בשר ויין וכדו' ויישן הרבה, ואחר כך יבוא אליו. וכשבא לפניו, התחיל הרב אלימלך להסביר לו באריכות איך שבעשית כל מצוה יש שמחה בעולמות העליונים ושכרו גדול מאד, ולהפך, חס ושלום בעשית עברה שעושה נגד רצונו יתברך, איזו חשכות הוא גורם בעולמות העליונים. ואחר כך אמר לו שיאמר ודוי אחריו מלה במלה, ואמר אשמנו. וכאשר אמר הבעל תשובה 'אשמנו', מגדל מרירות הלב התעלף, ולא קמה בו רוח. אחר כך כשהקיצו אותו מעלפונו, אמר לו הרב הקדוש, שיתנהג שוב ימים אחדים כמו בפעם הראשונה ואחר כך יבא אליו. ואז חזר ודבר על כל ענין גדל הפגם של החטא וכו', ואמר לו שיאמר בגדנו, וכמו בפעם הקודמת התעלף שנית. וככה המשיך אתו עד שגמר את כל הודוי ונהפך לבעל תשובה גמור.
ועל פי הדברים האלה נוכל להבין מדוע נתקנה מצות ודוי אחרי התשובה השלמה, החרטה והקבלה על להבא, בבחינת שיעיד עליו יודע תעלומות וכו', בשביל מה צריך עוד אז גם לודוי. אלא שתכן הודוי הוא הבושה והכלמה אשר תכסה את פניו בעת שיעמד להתודות: חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, רבון כל העולמים, ועשיתי כך וכך נגד רצונך יתברך. וכמו דאיתא עוד שם ב''בית אברהם'', שהרב הקדוש הר''ש מקרלין זי''ע פסק ענש לנפטר, שיעמד ויפרט במסבת הצדיקים שבגן עדן, ואמר על זה הרב שלמה מקרלין, שאותו אדם מוכן היה לקבל על עצמו כל הענשים הקשים, ובלבד שלא יצטרך לסבל את הבושה והבזיון הזה, רק שעל ידי זה נפטר מהרה מכל הענשים שהיה צפוי לקבל, והגיע למקומו. כל שכן וקל וחמר שגדולה היא הבושה כשיהודי צריך לומר את הודוי בפני הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: כך וכך עשיתי נגד רצונך יתברך, וגדל הבושה הוא שמכפר. ומדיק לפי זה לשון הרמב''ם במצות ודוי, שיתודה לפני האל ברוך הוא, וכמו שאומרים: על חטא שחטאנו לפניך.
עקר הבושה על חטא פגם ברית קדש
עוד שם: ועקר ענין הבושה שיך במיחד בעניני פגמי ברית קדש, כי מה מאד גדולה הבושה שהכניס את ניצוצות הקדשה לתוך עמקי הקלפות אויבי המלך, ואת מדת האהבה והתשוקה שברא בו הקדוש ברוך. הוא לעבודתו יתברך, הסגיר לידי הסטרא אחרא, והריהו כמשתמש בשרביטו של מלך לטובת שונאי המלך. וזה שאמר הנביא
(ירמיה לא, יז יח)
: ''שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד השבני ואשובה כי אתה ה' אלהי. כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי''.
הבאור ''אפרים'', דאתי מזרע יוסף, שמדתו ''יסוד'', אינו מוצא לו מקום בגלל פגמי ברית קדש, וזה שאמר ''אפרים מתנודד יסרתני ואוסר וגו' '', פרוש אמנם עשיתי תשובה, אך ספקתי על ירך על פגמי ירך, רחמנא לצלן, שלא מועילה על זה תשובה, ועל זה ''בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'' הם הפגמים מחטאת נעורים, שבהעלות האדם על לבו פגמים אלו, ומי יאמר זכיתי, הלא בושה וכלמה תכסה פניו, כי בכל חטא הפגם הוא רק באותו אבר שחטא, ואלו בפגמי ברית קדש הפגם הוא מראשו ועד רגליו; התחלת הפגם הוא במח הדעת, והלב חומד, וכלי המעשה במדור התאוות גומרים. ועל ידי פגמים האלו הרי מוסר את כל גופו לסטרא אחרא. וגם בעזרא הסופר שאמר ''בשתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך'', היה זה על ענין פגמי ברית קדש, שנשאו נשים נכריות כמבאר שם, וזה שנאמר: ''כי עונותינו רבו למעלה ראש וגו' '' וכו'.
ונראה שהפרוש ''עונותינו'' הוא עצם העונות, ו''אשמתנו'' היא התוצאה של העונות אשר אנחנו אשמים בה. דהנה, סתם עונות, הכונה לפגמי ברית קדש, וכאמור, זה היה הפגם בימי עזרא שנשאו נשים נכריות, ועל פגמים אלו נאמר: ''אם עונות תשמר יה, ה' מי יעמד'', כי בעניני פגמים הללו, מי יאמר זכיתי, ומי יכול לעמד בפניהם? והנה, האדם מחלק לתחתיים, שניים ושלישים. תחתיים אלו האברים התחתונים מדור התאוות, שניים הוא הלב מדור התשוקות, וכלשון חז''ל: הלב חומד, ושלישים אלו מדות המח מקור הדעות וההשקפות. ורבותינו הקדושים פרשו מאמר חז''ל
(יומא לט.)
על פסוק ''והתקדשתם והייתם קדשים'' אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. שאם מקדש עצמו באבריו התחתונים מקדשין אותו מלמעלה להיות משמר גם מהרהורים רעים שבמח, אשר בדרך כלל אינם ברשותו של אדם. וכן להפך, כמו שאמרו אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. וזה שנאמר ''כי עונותינו רבו למעלה ראש'', הלא על ידי עונות הללו הפגם מתרבה והולך יותר ויותר, עד שמגיע למעלה ראש, פרוש שראשו ומחו נטמאים מהפגמים, ואשמתנו גדלה עד לשמים הינו, שהתוצאה של העונות בוקעת ועולה עד לשמים, כי על ידי הפגמים האלה נפגמים אף הענינים השמימיים התורה ועבודת ה' ומעשיו הטובים, כלם פגומים בפניות והרהורים רעים, שזה עוד יותר גרוע מעצם העונות, כמובא בספרים הקדושים, שכאשר יהודי עובר עברה, עושה על ידי זה כתר להסטרא אחרא מדבר משקץ ומתעב, ואלו כשמקים תורה ומצות מתוך כונות רעות, מוסר לסטרא אחרא כתר של אבנים טובות ומרגליות. ולכן אמרו בזהר הקדוש, שעל הפגמים הידועים לא מועילה גם תשובה, משום שמוסר בזה ניצוצות הקדשה להסטרא אחרא, שזה מסירת כתר קדוש בידי הקלפות, ואיך יטהר גבר.
וזה שאמר הכתוב: ''כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם'', הינו, לטהר אתכם מעצם הפגמים והעברות, ועוד זאת ''לפני ה' תטהרו'', הכונה לכל התורה והמצות שיהודי עושה לפני ה', אך כונתו לא היתה רצויה בשעת מעשה, וצריכים טהרה מיחדת, שיום הכפורים מטהר גם אותם. תטהר''ו בגימטריא כת''ר, גם מהם נעשה כתר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
תפלת נעילה
ב''משנה ברורה''
(בסימן תרכג סק''ג)
מובאים דברי התעוררות מהמחבר. לקראת תפלת נעילה, ואלו דבריו:
בכל המקומות שהזכר בהם בתפלת ''שמונה עשרה'' בעשרת ימי תשובה ענין הכתיבה, אומרים בנעילה לשון חתימה חתמנו, וחתם, ונחתם. כי שעת נעילה היא זמן חתימת גזר הדין שנכתב בראש השנה על בני האדם לטוב או לרע.
ויזדרז האדם מאד בתפלה זו, כי תכלית כל עשרת ימי תשובה הוא יום הכפורים, ותכלית יום הכפורים הוא תפלת נעילה, שהכל הולך אחר החתום, ואם לא עכשו אימתי?!
ולכן, אף אם חלש הוא מחמת התענית, מכל מקום יאזר כגבר חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה, ולקבל על עצמו גדרי התשובה באמת. והבא לטהר מסיעין אותו, ויחתם בספר חיים טובים.
דרשת ''נעילה'' של ה''ישמח משה''
הרב הקדוש ה''ישמח משה'' זצ''ל נשא משלו בדרשה לפני תפלת נעילה, ואמר:
מעשה בבעל מפעל שהצרך לעקר לארץ אחרת, והשכיר את המפעל לשנה. בעל המפעל עצמו שמר על סדרי עבודה תקינים, שכן אם יעביד את הפועלים למעלה מכחם, הלא יקרסו ויתמוטטו, ושכרו יצא בהפסדו. אבל השוכר לא חשב חשבונות אלו, שכן בקש להפיק את הרוחים הגדולים ביותר לאותה שנה, ותו לא. מהיותו אכזר ובעל לב קשה, העביד את הפועלים עד כלות כחם, הרע את תנאי עבודתם וצמצם את שכרם. הללו נאנקו תחת עלו של העריץ ויחלו ליום שבו תסתים שכירותו.
השנה עמדה להסתים, וחוזה השכירות עמד לפוג. ואז עברה השמועה, שבעל המפעל רק יבקר בו במלאת השנה, ובמעמד בקורו יאריך את משך חוזה השכירות.
נועצו הפועלים לבא לפניו בבכי ובתחנונים, ולבקשו בדמעות שליש: אל תמסרנו ביד הצורר המעיק, רחם עלינו ואל תשחיתנו. שוב להנהיג אותנו ולעמד בראשנו.
דבר ההתארגנות נודע לשוכר, והוא פעל לסכל את עצתם. מה עשה? עמד והטיל עליהם עבודות שונות במפעל ומחוצה לו, וטרד את דעתם כל יום הבקור כלו. הם עצמם לא התקוממו ולא טכסו עצה, כי אמרו: עוד היום ארך, ונספיק גם לבצע את המטל עלינו וגם לשוחח עם אדוננו.
אבל הטרדות נמשכו כל היום, ובינתים הסתים בקורו של בעל המפעל, והוא יצא החוצה בלוית השוכר כדי לנסע אל האכסניא ולחתם שם על הארכת השכירות. כאשר ראו זאת הפועלים, חשכו עיניהם. הם ידעו, כי בעוד כמה דקות תצא השירה לדרכה, והכל אבוד.
או אז נטשו את הכל, את המכונות ואת הסדנאות. עזבו את הכל ונהרו החוצה. השתטחו לפני המכונית וצעקו בקול נוקב: ''אדוננו ! ביד מי מסרת אותנו? ביד מי הפקדת אותנו? אל תעזבנו ואל תטשנו ! ''…
והנמשל: הקדוש ברוך. הוא לקחנו לו לעם והנחנו כאב רחמן, אבל בעונותינו אמר: ''אלכה ואשובה אל מקומי'', ונתננו בידי לא נוכל קום, ביד הצר הצורר, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המות
(ב''ב טז.)
.
והנה, בעשרת ימי תשובה, בא הקדוש ברוך הוא כביכול לפקד אותנו, כאמור: ''דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה''. מה עושה השטן? מטרידנו בטרדות שונות ומבלבל את דעתנו. אבל כעת כבר פנה היום, בעל הבית עומד לנסע, וכבר עומדים לנעל את השער אם, חס וחלילה, יצליח הצורר לשכר את המפעל לשנה נוספת מה יהא עלינו, כמה יתעלל בנו !
על כן, הבה ננהר אל השער ונפיל את תחנתנו: אל תשחת עמך ונחלתך, אל תתננו ביד זרים, משל בנו אתה בחסד ורחמים!
וזהו ''מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו''. אימתי תוכלו להטהר? בעוד אתם עומדים לפני ה', בעודו מצוי לכם. אבל אם השערים ינעלו והוא יפליג לדרכו תהיו, חלילה, מן הצועקים ואינם נענים !
וסים ה''ישמח משה'' את דרשתו: ''על כן, אחינו בני ישראל, כעת היא החתימה ! והנה, מי שנכתב לטוב יבקש שתגמר החתימה בעדו לטובה. ומי שנכתב ונגזר דינו, חס וחלילה, לרע כעת עדין ביכלתו להחזיר הדבר. לכן, אחינו בני ישראל, אל תתעצלו ואל תמעיטו בכי ותפלה וודוי ותשובה, כי אם לא עכשו אימתי. וכשנשוב, מבטחים אנחנו, כי ה' הנותן יד לפושעים ולא יחפץ בהשחתת עולם, ירחם עלינו ויביא לציון גואל במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון''.
(מספר ''שערי ארמון'', מובא בלקח טוב).
החץ האחרון
המגיד מלובלין זצ''ל נשא את משלו ואמר: מעשה בציד אחד שתעה בנבכי היער. הוא פלס את דרכו בחרדה, כשקשתו נכונה בידו לקדם פני כל רעה. והנה, משהו מתנועע בין העצים. אולי זה אריה, אולי נמר. הוא שגר לעברו חץ, אך הדבר לא זז. הוא התקרב אליו, ונוכח לדעת כי היה זה שיח יבש. אך הנה מאחריו ! הוא סב על עקבותיו במהירות הבזק ושגר חץ נוסף. החץ אבד בעלות העצים. היה זה כנראה רשרוש עלים ברוח. ומה זה שם? הוא נראה כנמר. הוא ירה לשם חץ והתקרב. התברר, שהיה זה סלע אפרפר. לפתע נוכח לדעת שלא נותר בידו אלא חץ אחד. ואז נשמעה שאגה מקפיאת דם.
אריה נמצא בסביבתו…
לבו החיש את פעימותיו. הוא החזיק את הקשת, אחז בידו את החץ, וידע כמה עליו להזהר בו. ידע, עד כמה חייו תלויים בחץ היחיד שבידו !
והנמשל: הלא בימים אלו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, והסכנה אורבת ''בינונים תלויים ועומדים''. כבר ירינו חץ ושנים ושלשה, התפללנו ושוענו, העתרנו והתחננו, ואין אנו יודעים אם פגענו, אם פעלנו. עתה, לא נותר בידינו אלא חץ אחד. לא נותרה בידינו אלא תפלת נעילה כמה חיים תלויים בה, כמה יש לנו לכון בה !
(מספר ''שערי ארמון'', מובא בלקח טוב).
תפקידנו במוצאי יום הכפורים – להמשיך מתוך שמחה את הכפרה שזכינו לה
ב''מכתב מאליהו''
(ח''א עמ' 266)
מביא הגאון ר' אליהו דסלר זצ''ל את הדברים הבאים: מוסרים בשם הגאון ר' יצחק בלאזר זצ''ל, שהאדם יכול לדעת אם זכה לסליחה ומחילה ביום הכפורים או לא. שהרי אמרו חז''ל: ''עברה מטמטמת לבו של אדם''
(יומא לט.)
, ואם כן, אם תסור העברה בהכרח יסור גם טמטום הלב. ולפי זה, אם יראה האדם שלבו זך בלא טמטום, אות היא שנמחלו עונותיו. אבל אם, חס וחלילה, מצב לבבו הוא עומד בטמטומו כדאשתקד, הרי ברור שלא נמחלו לו עונותיו.
לעמת זאת מצאנו להפך גדולי הדורות היו מלמדים לכל [אפלו לפשוטי עם] לשמח במוצאי יום הכפורים משום כפרת העונות. ויש לעין מה שיך לשמח על הכפרה כאשר מרגישים עדין את טמטום הלב, הרי הטמטום מעיד שהחטאים עדין קימים
ישובם של דברים הוא, שלא כל התשובות שוות ואין כל הסליחות דומות. כבר כתב רבנו יונה ז''ל: ''לכל תשובה תמצא סליחה, אבל לא תטהר הנפש… עד וכו' ''
(שערי תשובה שער א, טו)
. לעתים היצר הרע נעקר ונשבר בבחינת ''ולבי חלל בקרבי''. במקרה כזה, כאשר העון מתכפר, מתבטל לחלוטין גם טמטום הלב. אבל יש אשר רק מרדימים את היצר הרע, ואז גם טמטום הלב רק נרדם. היצר נותר בשלמותו אלא שהוא ישן, כך גם על טמטום הלב נפלה תרדמה ואינו פועל.
לעצומו של יום הכפורים ישנו כח מיחד שה' יתברך הסיר את השטן ממנו. לא בטל את היצר הרע לגמרי, אלא רק חסם בפני פעלותיו הפיל עליו תרדמה. מכיון שלטמטום אין כח להשפיע, הרי השער פתוח והדרך לתשובה קלה ביותר.
אם יתעורר האדם ויכנס לעבודת הקדש במוצאי יום הכפורים כהגן, לא ישוב הטמטום להיות חוזר ונעור. הטמטום ימשיך לישון ויתעלף, ואט אט הוא גם ימות ויתבטל.
עצומו של יום פעל רק את ההתחלה, וההתעוררות תמשיך לפעל עד גמירא. התחלה זו, היא הכפרה הבאה על ידי עצם יום הכפורים, לדברי רבי. גם לדעת החכמים ישנו כח לעצם היום הוא מסיע בכפרה עם התשובה או עם השעיר לעזאזל, כמבאר ברמב''ם, אבל בלעדיהם לא יפעל כח היום כלל.
*
נמצא לפי זה, שבהנהגה של מוצאי יום הכפורים הדבר תלוי ! אליבא דכלי עלמא כח היצר הרע נרדם ביום הכפורים ואין בו כח לקטרג [כידוע, שהסתתו וקטרוגו דבר אחד הם]. עתה, במוצאי יום הכפורים, אם יקיצוהו, יהיה חוזר ונעור בכל תקפו כאלו לא היה יום הכפורים מעולם.
רב העולם פורקים מעליהם את עלו של יום הכפורים ואת על מחשבותיו מיד עם תם התענית. בפריקת על זו נכללת גם התנערות בסתר הלב מעל הקבלות. ועל זה צוח הגאון ר' יצחק בלאזר זצ''ל, שהטמטום נשאר כבתחלה. ואם כי ביום הכפורים עצמו לא היה הדבר מרגש, אבל הרי הוא חוזר ונעור אחר כך. נמצא אפוא, שלא נשאר מאומה מיום הכפורים, ועדין כל עונותיו עליו. אמנם המנהג לשמח במוצאי יום הכפורים מכון לאותו ענין עצמו להמשיך מתוך שמחה את הכפרה שזכו לה ביום הכפורים ולהקנות לה יציבות, לבל ישובו היצר הרע וטמטומו להיות חוזרים ונעורים.
אמנם יש לדקדק מאד שתהיה השמחה דוקא על מתכנת זו, כי בנקל תוכל להסתנן לתוכה מחשבת פגם, דהינו, שבקרב לבבו ישמח על שסר מעליו על ימי התשובה ורצינותם.
זה הכלל: כפרת יום הכפורים מתבררת אחריו, ונדרש כאן חזוק גדול, כי גדולה הסכנה הרפיון ! ה' יתברך יסיענו.
(מובא בלקח טוב).
*
בספר ''תולדות יצחק''
(עמ' טו)
מספר על הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ''ל:
''ומי יוכל לספר צהלת רוחו ושמחת נפשו בכל מוצאי יום הכפורים, פניו היו מאירות ומשמחות לב כל באי ביתו. ובחן ובחסד על לשונו היה אומר ושונה ומשלש: האח, מה יקרו הרגעים ביום הקדוש, מה טוב חלקנו ונעים גורלנו ביום המיחס וכו'. וחדות ה' היתה מעזו ועליצותו כמו לצאת במחול משחקים לפני ה' מרב שמחת גילו''.
(מספר ''ובכן צדיקים'')
מדריך מלא לחג הסוכות
הלכות עשיית הסוכה — שולחן ערוך המקוצר, סימן קט״ו
סוכות
>> הלכות סוכה
שלחן ערוך המקוצר – אורח חיים חלק ג'
סימן קט"ו
הלכות עשיית הסוכה
[א] מצוה לגמור הסוכה מיד ביום שלאחר יום הכפורים, ואפילו אם הוא ערב־שבת, שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה{א}. ויבחר מקום נקי להעמידה שם{ב}. ומצוה על כל אדם שיעסוק בעצמו בעשיית הסוכה ובהנחת הסכך, ואף־על־פי שהוא אדם נכבד, זהו כבודו שעוסק בעצמו במצוה{ג}. ומן הראוי היה לברך שהחיינו על עשיית הסוכה, אלא שאנו סומכין על שהחיינו שאומרים בקידוש{ד}. ויהדר לייפות את הסוכה ולנאותה בכלים נאים ומצעות נאות לפי יכלתו{ה}:
[ב] בענין דָּפְנות־הסוכה יש הרבה חילוקי דינים ואין הכל בקיאים, על־כן צריכין לעשות דְּפָנות שלימות וחזקות שלא תהא הרוח מניעה אותם. ומי שאין לו די צרכו לדפנות, מוטב שיעשה שלוש דפנות שלימות, מארבע שאינן שלימות{ו}. ומי שידו משגת, טוב להדר שתהיה לו סוכה עם גג שנפתח ונסגר על־ידי צירים לסגרו בשעת הגשמים, וכשנפסקים הגשמים פותחים הגג והסכך נשאר יבש, ויוכל לקיים מצות סוכה כראוי{ז}:
[ג] גם בסכך יש כמה־וכמה דינים. וענפי אילנות או קנים, אין בהם שום חשש, לפי שהם גידולי קרקע, ותלושים, ואינם מקבלים טומאה, ואינם קשורים יחד. ויש כלי־עץ שאסור לסכך בהן אפילו אם נתפרקו או נשברו, וצריך לשאול מורה־הוראה{ח}:
[ד] ראוי להחמיר שלא להניח את הסכך על גבי דבר המקבל טומאה, כגון צינורות ברזל, או סולמות שיש בהן בית־קיבול השליבות, וכל־שכן שאר כלים כגון מעדר ומגרפה, ואפילו ליתן אותם מעל הסכך להחזיקו יש להחמיר. אבל מדינא הכל מותר, דקיימא לן שמותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה, וכל שכן מעמיד דמעמיד{ט}:
[ה] צריך להניח סכך עד שתהא צילתה מרובה מחַמָּתה, שאם היתה חמתה מרובה מצילתה, פסולה. ולכן צריכין ליזהר להניח כל־כך שאפילו לאחר שיתייבש תהא צילתה מרובה. גם צריכין ליזהר שלא יהא במקום אחד אויר ג' טפחים. ואם האויר לאורך כל הסוכה, או שיש בו כדי ראשו או רובו אפילו בפחות מג' טפחים, אין יושבין תחתיו. ולכתחילה צריך שיהא אויר קצת בין הסכך כדי שיֵירָאו הכוכבים. ומכל־מקום אם היתה מעובה שאין הכוכבים נראים, כשרה. אבל אם היתה מעובה כל כך שאפילו אם יורדים גשמים הרבה אינם יכולים לרדת לתוכה, יש פוסלים משום דהויא כעין בית{י}:
[ו] הלכה למשה מסיני שבפחות מארבע אמות אמרינן דופן עקומה, דהיינו שאם יש סכך פסול בצדדי הסכך הכשר, והוא הדין תקרת הבית וכדומה, אנו רואים כאילו הדופן נתעקם שם למעלה, וייחשב הסכך הפסול מגוף הכותל. אלא שאין יושבים ואין ישנים תחתיו, כי שם אין לו דין סוכה. ואפילו אינו רחב אלא ארבעה טפחים. אבל יתר הסוכה, כשרה. אך אם הסכך הפסול הוא ברוחב ארבע אמות וכל־שכן יותר, פוסל את כל הסוכה. ומכל־מקום אם אינו כן אלא בצד אחד, ויש לסוכה ארבע דפנות, אינו מזיק, דכיון שאינו אלא מצד אחד הרי יש כאן עוד שלש דפנות כשרות שמונח עליהם סכך כשר, והרי סוכה משלש דפנות גם כן כשירה. ובלבד שיהא שם שיעור סוכה, דהיינו לכל הפחות ז' טפחים על ז' טפחים במרובע{יא}. [והנוהגים להקל לשבת ולישון תחת דופן עקומה וסוברים שכל הסוכה נכשרת על ידי זה, יש ללמד עליהם זכות, אבל אין לסמוך על זה]{יב}:
[ז] העושה סוכתו תחת ענפי אילן המחובר לקרקע, פסולה. ואפילו אם מחמת הענפים בלבד היתה חמתה מרובה מצילתה, ואם כן בסכך שהניח עליה עשה את הסוכה, מכל־מקום פסולה. ואפילו אם יקצוץ אחר כך את ענפי האילן, מכל־מקום הסוכה נשארת בפיסול, דכתיב{יג} חג הסוכות תעשה לך, ודרשינן תעשה ולא מן העשוי{יד}. ולכן לאחר שקצץ הענפים צריך הוא להגביה כל ענף מן הסכך, ולחזור ולהניחו לשֵם סוכה. ואם ע"י הסכך שאינו תחת הענפים צילתה מרובה מחמתה, כשרה{טו}:
[ח] וכן בסוכה העשויה בגגות הנפתחים, צריך לפתוח את הגגות קודם שמניח את הסכך, ואף שאחר כך סוגר את הגג וחוזר ופותח אינו מזיק, דהוי כאלו פורס עליה סדין וחוזר ונוטלו. ומכל־מקום ראוי שיהא הגג פתוח בכניסת החג{טז}. עוד צריכין ליזהר באלו הסוכות שיהא הגג פתוח היטב עומד בשוה עם דופן הסוכה, שאם אינו עומד בשוה אלא נוטה קצת על הסכך, אפילו אינו שיעור גדול שתיפסל הסוכה בכך, מכל מקום צריך ליזהר שלא ישב במקום הזה שהגג משופע, שנמצא יושב תחת הגג{יז}:
[ט] אף־על־פי שסוכת החג בחג פטורה מן המזוזה (כדלהלן חלק יורה־דעה סימן קס"ז סעיף כ'), מכל־מקום הסוכות הבנויות שמשתמשים בהם כל השנה ונתחייבו במזוזה, גם בחג אינן פטורות. ואין צריכין אחרי החג לקבוע את המזוזה מחדש{יח}:
[י] אסור להניח את הסכך קודם שיעשה את הדפנות, אא"כ עשה רוחב טפח לכל הפחות באורך כל הסוכה סמוך לסכך, ונתן עליו הסכך ואח"כ גמר המחיצות{יט}. גם ראוי שלא לתלות נויֵי הסוכה שיש בהן רוחב ד' טפחים קודם שיסכך{כ}. ואין להרבות נויין אעפ"י שתהא חמתן מרובה מצילתן, שמא יעשה צילתן מרובה. וטוב שלא לתלות הנויין אלא בתוך ד' טפחים לסכך, אפילו כשאין ברחבן ד' טפחים{כא}:
[יא] מותר לפרושׂ סדין או ניילון וכיו"ב על גבי הסוכה ביום טוב ושבת כשיורדים גשמים מרובים, כדי שיוכל לאכול בה{כב}. ואם הכסוי גבוה מהסכך טפח, אסור משום עשיית אהל, אא"כ הוא פתוח שם כבר מערב שבת ויו"ט שיעור טפח, שאז יכול להוסיף עליו בשעת הגשמים{כג}:
[יב] סוכה העשויה בפתח הבית, אעפ"י שעוברים דרכה לבית, נראה שיש להכשירה (בדיעבד, או בשעת הדוחק){כד}:
[יג] יוצאים ידי חובה בסוכה שאולה אבל לא בגזולה, ולכן אסור לעשות סוכה ברשות הרבים. ובשעת הדוחק שאין לו סוכה אחרת בשום אופן, יכול לישב בה ולברך עליה. ודוקא ברשות הרבים, אבל לא בגזולה ממש{כה}:
[יד] יש מחמירים שלא יקצוץ הישראל בעצמו סכך לסוכתו מעצים של־גויים (שמא גזלוה מישראל) אלא יקנה מאחר, זולת בשעת הדוחק יכול לקצוץ בעצמו אלא שיטול רשות מבעל הקרקע{כו}, ועיין לקמן סימן קי"ז סעיף י"ד:
[טו] מותר לעשות סוכה בחול המועד, אפילו כשצריך לבנותה מעשה אומן{כז}:
[טז] עצי הסוכה בין מהדפנות בין מהסכך, אסורים בהנאה עד לאחר שמחת־תורה, כיון שהוקצו למצוה. ואפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ בו שיניו, אסור. ואפילו אם נפלו, אסורין, ואין מועיל בהם תנאי. ואם חל שמחת תורה בערב־שבת, אסורין גם בשבת. וכן נויי סוכה, אסורין בהנאה אפילו נפלו, וכיון שאסורין בהנאה לכן בשבת וביום טוב אסורין בטלטול משום מוקצה. ומכל־מקום אתרוג התלוי בסוכה לנוי, מותר להריח בו, דלא הוקצה מריח, רק לא יגע בו. ואם התנה עליהם קודם בין־השמשות הראשון של חג ואמר, אינִי בודל מהם כל בין השמשות של שמונת הימים, או אמר אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה, הרי זה מותר להסתפק מהם בכל עת שירצה, ואפילו לא נפלו. ותנאי זה מועיל אף בזמנינו, ולא רק על הנויין שבדפנות אלא גם שבסכך{כח}:
[יז] גם לאחר החג כשסתר את הסוכה, לא יפסע על העצים ולא ישתמש בהם לדבר מגונה, משום דתשמישי מצוה נינהו כמו ציצית, עיין לעיל סימן ח' סעיף ל"ב{כט}. אך מותר לשרפם{ל}:
[יח] אסור לחקוק פסוק בסוכות תשבו וגו' או שאר פסוק, על דלעת וכיוצא בה לנוי סוכה, משום שיבא אחר־כך לידי בזיון{לא}:
[יט] יש אומרים שבערב סוכות לאחר חצות היום אין לאכול פת, כדי שיאכל בלילה בסוכה לתיאבון{לב}. ועיין לעיל סימן צ"ח סעיף ב':
קיצור הלכות מצוות ישיבת סוכה (על פי שו״ע המקוצר לרה״ג יצחק רצאבי שליט״א, מתוך העלון “מן באר”)
סוכות
>> קיצור הלכות סוכה
מתוך העלון "מן באר"
על פי שו"ע המקוצר לרה"ג יצחק רצאבי שליט"א
מהלכות מצוות ישיבת סוכה
א.
כתוב בתורה "
בסוכות תשבו שבעת ימים
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות
למען ידעו דורותיכם
כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב-מג).
"תשבו"
פירוש כעין תדורו. אמרה תורה שידור אדם בסוכה שבעה ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה. ועיקר דירתו יהא בסוכה ולכן יכניס לסוכה כליו הנאים ומצעותיו הנאות ואוכל ושותה ולומד ומיטייל (פי' מתהלך בה בדרך שעשוע ושחוק) וישן בסוכה. ואפילו אם מדבר עם חבירו ידבר בסוכה. שאפילו אינו אוכל חייב בישיבת הסוכה. (
ולמנהג הבלדי – בברכה
כדלקמן) ולא כאותם החושבים שפטורים כשאינם אוכלים פת. וצריך לכוין בישיבת הסוכה שמקיים מצוות עשה שציוונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים (לדעת ר' אליעזר
זכר לענני כבוד
ולדעת ר' עקיבא
סוכות ממש
היו) ואעפ"י שיציאתם בניסן – כיוון שאז הם ימי התחלת הקייץ ואין ניכר שהוא עושה סוכה לשם מצווה אלא לצל כפי דרך כל אדם בעונה זו לכן ציוונו לעשותה בחודש השביעי שהוא זמן הגשמים ואנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה היפך מנהג העולם בזמן זה, להראות שמצוה היא זו.
ב.
בעשיית הסוכה
יש הרבה דינים ואין הכל בקיאים. על כן צריכים לעשות דפנות שלימות וחזקות שלא תהא הרוח מניעה אותם. וכן בסכך – ענפי אילנות או קנים אין בהם שום חשש מפני שהם גידולי קרקע ותלושים ואינם מקבלים טומאה ואינם קשורים יחד. ונסרים הנקראים "פלפונים" לדעת מרן השו"ע יש לפקפק בכשרותם אך לדידן שרי וכלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן ושיעור הרוחב לא נתברר וצ"ע. ומותר לסכך בצינור של עץ לפי שלא נעשה לקבלה. ויש כלי עץ שאסור לסכך בהם אפילו כשנתפרקו או נשברו וצריך לשאול מורה הוראה. וראוי להחמיר שלא להניח הסכך ע"ג דבר המקבל טומאה כגון צינורות ברזל או סולמות שיש בהן בית קיבול השליבות וכש"כ שאר כלים ואפילו להניח מעל הסכך כדי להחזיקו יש להחמיר, אבל מדינא הכל מותר וכש"כ מעמיד דמעמיד. אכן באופן שיכול לעמוד בלא זה ורק מניח לתוספת חיזוק מחשש שיפול הסכך ברוח שאינה מצויה לכו"ע אין חשש.
ג.
צריך להניח סכך עד שתהא
צילתה מרובה מחמתה
ולכן צריכים להזהר להניח הרבה כ"כ שאף לאחר שיתייבש תהא כן. וכן יזהר שלא יהיה אוויר ג"ט במקום אחד. או אף בפחות מכן כשהאויר לאורך כל הסוכה, או שיש בו כדי ראשו או רובו, ואין יושבין תחתיו. ולכתחילה צריך שייראו הכוכבים מתוכה והמעובה כשרה אך במעובה כעין בית שאין הגשמים יורדים לתוכה יש פוסלים.
ד.
הלכה למשה מסיני
שבפחות מארבע אמות אמרינן
דופן עקומה
דהיינו שאם הפתח בתקרת הבית או שיש שם סכך פסול – רואים כאילו הדופן התעקם שם
ונחשב מגוף הכותל
אלא
שאין יושבים ואין ישנים תחתיו
. (וביותר מד"א פוסל את כל הסוכה אם זה מכל הצדדים).
ה.
כתוב: "חג הסוכות תעשה לך" ודרשינן
תעשה ולא מן העשוי
. לכן בסוכה העשויה בגגות הנפתחים צריך לפתוח את הגגות קודם שמניח את הסכך ואף שאח"כ סוגר את הגג וחוזר ופותח אינו מזיק שהוא כמניח סדין וחוזר ונוטלו. וראוי שיהיה הגג פתוח בכניסת החג. (וטוב להדר שתהיה לו סוכה כזו עם גג הנפתח ע"י צירים כדי שבשעת הגשמים סוגר הגג והסכך נשאר יבש ויוכל לקיים מצות סוכה כראוי כשיפסקו הגשמים). עוד צריך ליזהר שהגג יהיה פתוח ועומד בשווה עם דופן הסוכה ואם נוטה על הסכך אין לשבת במקום הזה שהגג משופע שנמצא יושב תחת הגג. (וכן צריך לשים לב בבתים משותפים שיש בקומות העליונות חבלי כביסה או מזגן וכיו"ב, ויש צדדים להקל בזה).
ו.
אסור להניח את הסכך קודם שעשה את הדפנות, אא"כ עשה רוחב טפח לכה"פ באורך כל הסוכה סמוך לסכך ושם עליו הסכך ואח"כ גמר המחיצות. גם ראוי שלא לתלות נויי הסוכה שיש בהם רוחב ארבעה טפחים (כ- 34 ס"מ) קודם שיסכך. ואין להרבות בנויי סוכה אעפ"י שתהא חמתן מרובה מצילן, שמא יעשה צילתן מרובה. וטוב שלא לתלות נויי הסוכה אלא בתוך ד"ט לסכך אפילו כשאין ברחבו 4 טפחים.
ז.
מותר לפרוש סדין או ניילון וכיו"ב ע"ג הסוכה ביו"ט ושבת כשיורדים גשמים מרובים, כדי שיוכלו לאכול בה. ואם הכיסוי גבוה מהסכך טפח אסור משום עשיית אוהל, אא"כ הוא פתוח שם כבר מער"ש שאז יכול להוסיף עליו בשעת הגשמים.
ח.
סוכה העשויה בפתח הבית אעפ"י שעוברים דרכה לבית, נראה שיש להכשירה בדיעבד או בשעת הדוחק. יוצאים יד"ח בסוכה שאולה אבל לא בגזולה ולכן אסור לעשות סוכה ברה"ר. וכשאין לו סוכה אחרת בשום אופן יכול לישב בה ולברך עליה.
ט.
עצי הסוכה בין מהדפנות בין מהסכך אסורים בהנאה עד לאחר שמח"ת כיון שהוקצו למצווה. ואפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ בו שיניו, אסור. ואין מועיל בהם תנאי. וכן נויי סוכה אסורים בהנאה ואפילו נפלו ולכן הוו מוקצה בשבת ויו"ט ואסורין בטלטול. אך אתרוג התלוי לנוי בסוכה מותר להריח בו דלא הוקצה מריח, רק שלא יגע בו.
י.
יש אומרים
שבערב סוכות לאחר חצות היום
אין לאכול פת כדי שיאכל בלילה בסוכה לתיאבון. ואכילה בסוכה
בלילה הראשון
היא
חובה
שצריך
לאכול בסוכה פת
לכה"פ
כזית
בכדי אכילת פרס. בשאר הלילות וכן בכל הימים אין חיוב לאכול בסוכה, אלא כשאוכל אכילת קבע או רוצה לישן חייב בזה בסוכה.
יא.
יש
מהשאמי
שנוהגים כשו"ע שלא לברך לישב בסוכה רק באכילת קבע. אבל מנהג
הבלדי
וכן הרבה מהשאמי שאין הברכה תלויה בסעודה כלל אלא מברכים בכל פעם שנכנסים ומקיימים מצוות ישיבת סוכה,
כדעת הגאונים והרמב"ם
.
יב.
בליל יו"ט הראשון
כשנכנסים לסוכה אין יושבים אלא הגדול
מקדש בעמידה
והשומעים ג"כ עומדים. ובסוף מברך "לישב בסוכה" ויושבים כולם ואח"כ מברך "שהחיינו".
יג.
עפ"י שע"ה
נשים פטורות מן הסוכה (ולכן אינן רשאיות לברך וכן המנהג בקהילותינו) וכן קטנים אך מבן חמש שנים ומעלה חייב אביו לחנכו שיאכל בסוכה. מצטער ג"כ פטור מן הסוכה. והחרד לדבר ה' ישתדל שיהיה לו מקום שיכול לדור שם עם אשתו כבכל השנה אם אפשר לו בלא צער שנאמר "ושמחת אתה וביתך".
האתרוג התימני — שו״ת
סוכות
>> האתרוג התימני
מהאתר נוסח תימן
שו"ת על מעלת האתרוג התימני
(תמצית קונטריס האתרוג התימני בעריכת הצב"י מאיר ליאור לוי יצ"ו)
א. מהי דעת הגאון בעל החזון אי"ש זצ"ל על האתרוג התימני?
תשובה: מפורסם מתלמידיו, וכן נדפס בשמו שכשר הוא לברכה, כי אין בו שום חשש פקפוק, שמהותו הפנימית מעידה עליו שאין לו מיץ. ורבים מסרו לי שהחזון אי"ש אמר בלשון, "אין יותר כשר מאתרוג תימני".
ב. האם יש לחשוש שהאתרוג התימני מורכב עם תפוח עץ כיון שהם דומים זה לזה, שתוכם בשר לבן, וחדרי הזרע ריקים?
תשובה: אי אפשר להיות הרכבה כזאת, וכן אומרים המומחים בחכמת הטבע שלא יתכן הרכבת אתרוג בתפוח, לפי שאין ההרכבה מתאחה, אלא באותם שכוללים הם במיני ההדרים.
ג. האם בני ק"ק אשכנזים וספרדים יכולים לצאת ידי חובה באתרוג תימני אף על פי שאין להם מסורת בידם?
תשובה: אין בזה פקפוק, וזהו גם כן דעת החזון אי"ש שהמליץ לקחת כאמור לעיל בתשובה לשאלה א'. ועוד שמעתי מאחד מראשי הישיבות שליט"א, כי הגרי"ז מבריסק היה מחשיב ביותר מכל האתרוגים את האתרוג התימני, וכן נהגו בניו אחריו. וכן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל היה לוקח רק אתרוג תימני, כמו שכתוב בספר תולדותיו. וכן פשט המנהג אצל רבים מיראי ה' מכל קהילות ישראל ספרדים ואשכנזים.
ד. מהי צורת אתרוג תימני, והיפוכו הלימון?
תשובה: האתרוג גדול והלימון קטן. האתרוג עוקצו שוקע והלימון עוקצו בולט. האתרוג בקליפתו החיצונה יש בשר לבן מרובה ביותר, וסביבות הגרעינים לחות מועטת, ולימון תחת קליפתו הצהובה הדקה יש מיעוט בשר לבן.
ה. האם בתימן היו עושים הרכבה?
תשובה: המציאות היתה שבתימן לא הרכיבו כלום, ולא רק אתרוגים אלא כל המינים. ואפשר לומר לפי שהאקלים והקרקע טובים לפירות, אינם צריכים להרכיב כמו בשאר ארצות.
ו. מהם הראיות שהאתרוגים שהיו בזמן חז"ל היו ראויים לאכילה חיים כהאתרוג התימני?
תשובה: גמרא בסוכה דף ל"ז:, אתרוג דלאכילה קאי. שם דף מ"ה., מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן. בראשית רבה פ ט"ו סימן ז', ר' אבא דעכו אמר אתרוג היה, שאילן שעצו נאכל כפריו אינך מוצא אלא אתרוג. ובספר בן איש חי ח"א פרשת ראה כתב שבעירו האתרוג הוא מתוק.
ז. האם מתקיים באתרוג התימני מה שאמרו חז"ל שטעם עצו ופריו שווה?
תשובה: בעצי האתרוגים התימנים יש טעם מתיקות דומה לגוף הפרי שהוא הבשר הלבן, ואפילו שורשו מתוק.
ח. האם האתרוג התימני שייך לסוג ההדרים?
תשובה: פשוט שהאתרוג התימני הוא גם כן שייך למשפחת ההדרים, שהרי הוא מתאחה בהרכבה עם הלימון והכושכש כמפורסם, וכן חדרי הזרע הם כצורת הפלחים בשאר ההדרים, רק שהוא יבש.
ט. האם יש לחשוש מזה שיש אתרוגים תימנים שאין בהם בליטות?
תשובה: אין סימן של חוסר הבליטות קובע שהוא מורכב, והעיקר שאין מיץ בפנים.
י. מדוע אין לאתרוג תימני פיטמא כשאר האתרוגים המצויים?
תשובה: כיון שהפטמא נושרת בעוד האתרוג קטן, וכדברי הרמ"א שאין פיסול כשנשרה הפטמא בעודו במחובר.
י"א. האם יש לחזר אחר אתרוג תימני גדול?
תשובה: המנהג להדר לקחת אתרוגים גדולים דוקא, ובתימן נמצאים אתרוגים רבים אפילו כשבעה ושמונה ק"ג, כאתרוגו של רבי עקיבא שהביאו לבית הכנסת על כתיפו ברוב גדלו.
י"ב. האם בזמננו צריך לדרוש ולחקור אחר אתרוג תימני, שמא הורכב?
תשובה: כיוון שבזמננו יש המרכיבים את האתרוג התימני, צריך ליזהר לדרוש ולחקור בזה ולקחת רק מאיש נאמן.
מסקנא
כל האתרוגים בזמנינו הם בחשש הרכבה עם לימון, חוץ מן התימני שכולו בשר בלא פלחי מיץ בפנים, ולכן אין לקחת מין אתרוג אחר.
הושענא רבה — תיקון הגשם ופיוט „שפעת רביבים” (ר’ שלמה אבן גבירול, נוסח תימן-מערב-שג’אדרה)
סוכות
>> הושענא רבא
תיקון הגשם
שפעת רביבים – תיקון הגשם
הושענות – הושענה רבה
שפעת רביבים
ר' שלמה אבן גבירול
תימן-מערב-שג'אדרה
שִׁפְעַת רְבִיבִים יוֹרִיד מִזְּבוּלָיו
לְחַיּוֹת זֶרַע וְלָתֵת פְּרִי יְבוּלָיו
מְטַר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יוֹרִיד עִם אֲגָלָיו
הֱיוֹת דָּשֵׁן וְשָׁמֵן כָּל פְּרִי עֵץ וְעָלָיו
חִישׁ וּשְׁלַח עֹפֶר טֶרֶם יְנוּסוּן צְלָלָיו
זָכֹר יִזְכֹּר לִי נוֹטֵעַ אֲשָׁלָיו
קוֹמֵם גַּן נָעוּל וּפַרְדֵּס רִמּוֹן שְׁתִילָיו
קִרְיַת חָנָה דָוִד וּמִגְדַּל עֹז חֲיָלָיו
שׁוֹבֵב לְצַוַּאר הַשֵּׁן מְלוּאֵי הוֹד כְּלִילָיו
בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת וְנָהְרוּ כָל הַגּוֹיִם אֵלָיו
אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו
הלכות הושענא רבה
שלחן ערוך המקוצר – אורח חיים חלק ג' – סימן קי"ט
[א]
ביום שביעי של־סוכות, שהוא הושענא רבה, נוהגין להיות ניעורים כל הלילה לעסוק בתורה. בתחילה קוראים כל ספר דברים (ופרשת וזאת הברכה, נוהגין לקרותה אז שמו"ת לצאת ידי חובה, כסדר דלעיל סימן נ"ד סעיף י"ג). ומפרשת בראשית, עד אשר ברא אלהים לעשות. [ויש מקומות הנוהגים שהרב דורש בנתיים בפני הקהל בדברי תורה, ונושאים ונותנים בהלכה ובמדרש וכדומה]. ואח"כ אם נותר פנאי, קוראים אִדְּרָא זוטא, ויש נוהגין לקרות תהלים במקום האִדרא. והטעם לַלימוד אז, לפי שֶׁבֶּחָג נידונין על המים, שכל חיי האדם תלויים במים, והיום הוא יום האחרון שֶׁלֶּ־חָג והכל הולך אחר החיתום. וגם תלמידי־חכמים ובני הישיבות, צריכים לקרוא אז כל ספר דברים כדלעיל, ולא יעסקו אז בלימוד גמרא ופוסקים, אלא אחרי־כן. ועל פי הקבלה הטעם לפי שהוא זמן גמר החיתום, כי בראש השנה נכתבים, וביום כיפור נחתמים חותם פנימי העיקרי, ובליל הושענא רבה נחתמים פעם שנית חותם חיצון. שהפתקים אשר נחתמו ביוהכ"פ, נמסרים עתה ביד השלוחים על ענשי פורענות בני־אדם, לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב ולא חזר בתשובה בימים שמיוהכ"פ עד הושענא רבה. ולפיכך יש קצת מקומות שנוהגים להתפלל ערבית דהושענא רבה, בהכנעה ונעימה של ר"ה ויום הכיפורים. ויש שמרבים אז (קצת) נרות בבית הכנסת כמו ביום הכפורים, וגם בשחרית{א}:
[ב]
דין ברכות השחר וברכות התורה, הם כדלעיל סימן צ"ג סעיף ג' לעניין ליל שבועות{ב}. ומנהגינו שהתפילה ביום זה כמו בשאר ימי חוהמ"ע, דהיינו שאין מוסיפין לומר מזמורים ונשמת כל חי וכיו"ב כבשבת ויום טוב. ואחרי ההלל חוזרין ההושענות של כל הימים, ומקיפין ז' פעמים ומרבים תחינות כמו שכתוב בסידורים{ג}:
[ג]
ביום זה יכולים אפילו לכתחילה לקרות ק"ש ולהתפלל שחרית תֶּכֶף שעלה עמוד השחר, מפני ריבוי ההושענות והתחינות שצריכים לאמרם אחרי ההלל, ומה־גם שניעורים כל הלילה. וכן הוא מנהגינו פשוט. ואת הזמירות אומרים קודם עלות השחר, אבל אין מברכים אז על הציצית מאחר שזמנה משיכיר בין תכלת ללבן (כדלעיל סימן ח' סעיף י"ט). ויש מקומות שמקילין לקרות ק"ש ולהתפלל עוד קודם עלות השחר, אלא שבסיום התפילה קודם חֶבְטַת ערבה מברכין על הציצית וחוזרין לקרות את שמע{ד} ויש להם על־מה שיסמוכו, אבל היא קולא יתירה, ואין לעשות כן אלא במקום שכבר נהגו. מאידך יש בזמנינו החושבים שהם מהדרים וממתינים מלהתפלל גם ביום זה עם הנץ החמה (עיין לעיל סימן ט"ז סעיף א'), אבל יצא שכרם בהפסדם, כי הנסיון הראה שרובם ככולם באים על־ידי־זה לידי מכשול, לפי שהם נרדמים או מתנמנמים בק"ש וברכותיה מפני רוב העייפות, ומתפללים וקוראים ההלל וכדומה במהירות רבה ובלא שום כוונה. ואין זו אלא עצת יצר־הרע דוקא ביום זה שהוא יום חיתום הדין שצריך אדרבה להתפלל בהתעוררות גדולה ופחד ומורא, וקל וחומר שנוסף עוון שינה חוץ לסוכה{ה}:
[ד]
מנהג נביאים שכל אחד יטול ביום זה ערבה מיוחדת מלבד הערבה שבלולב, לחבוט אותה. וכל הדברים הפוסלים בערבה שבלולב, פוסלים גם בערבה זו. אלא שאם נשרו אפילו רוב העלים, כשרה. ואפילו עָלֶה אחד בבד אחד, כשרה. ומכל־מקום הידור מצוה הוא שיהיו בה עַלִּים הרבה ובדים ארוכים. והמנהג לקחת ה' בדים, ויש נוהגין ג' בדים, ואוגדים אותם בפני עצמן בעלי לולב או ערבה{ו}:
[ה]
בשעת ההלל יש לאחוז רק את הלולב והאתרוג, ולא את הערבה דְּחֶבְטָה, אבל בהקפות נוהגין לאחוז את כולם{ז}. והמנהג פשוט לומר גם י"ג מדות{ח} (זולת קצת מהשאמי שאין אומרים אותם{ט}) ויש נוהגין אז לתקוע בשופר סימן תשר"ת כדי לעורר את הרחמים{י}:
[ו]
בסיום התפילה אחרי עלינו לשבח, חובטין את הערבות בקרקע ג' או חמש פעמים, ודי בזה אפילו לא נחסרו העלים. ואומר תחילה, יהי רצון שיכבשו וכו'. ותוך כדי חֶבְטָה אומר, חביט חביט ולא בריך. ולאחר החבטה לא יזרקם על הקרקע משום ביזוי מצוה. וטוב להצניעם, ויש בזה סגולת שמירה{יא}:
[ז]
אסור לאכול את האתרוג כל שבעת ימי הֶחָג, מאחר שהוקצה למצותו, ואפילו בהושע"ר אחר שקיים המצוה, ורק מליל שמיני עצרת ואילך מותר. ובחו"ל שעושין שני ימים טובים, אסור עד ליל תשיעי{יב}. ואין מברכין עליו שהחיינו כשאוכלין אותו, לפי שהוא דר באילן משנה לשנה{יג}:
[ח]
בארץ ישראל אין לשבת בסוכה בליל שמיני עצרת ויומו, אפילו בלא לברך, מפני שנראה כמוסיף (אבל לפני סוכות, ואף בערב סוכות, אין חשש בזה). ולא יסתור הסוכה ביום שביעי, אבל מזמן מנחה קטנה ומעלה מוציא את הכלים ממנה, ומכין את הבית לכבוד יום טוב. ואם אין לו מקום אחר לאכול אלא בסוכה, צריך לִפְחוֹת מן הסכך ד' על ד' טפחים, לעשות היכר שיושב בה שלא לשם מצות סוכה. ובחוצה־לארץ מצוה לאכול ולישַן בסוכה בליל שמיני עצרת וכל היום, אלא שאין מברכין, מפני שאין הישיבה בה אלא מפני הספק. ובשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית. אבל לא יסדרם ביום, משום דהוי כמכין מיום טוב לחבירו:
[והיום] התשיעי שֶׁלֶּ־חָג, שהוא גם כן שמיני עצרת, נקרא שמחת־תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחים בה. ובארץ ישראל עושין שמחת־תורה ביום שמיני{יד}:
סדר הקידוש לליל שבת חול המועד סוכות
סוכות
>> קידוש לסוכות
סדר הקידוש לליל שבת חול המועד סוכות
שלום עליכם וכו
אשת חיל מי ימצא וכו
מעומד
כוס ישועות אשא, ובשם י"י אקרא: הודו לי"י כי טוב, כי לעולם חסדו:
מזמור לדוד וכו
יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות
:
ואומר
סברי מרנן.
והשומעים עונים
לחיי
ברוך אתה י"י, אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן:
ברוך אתה י”י אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ושבת-קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים. ושבת-קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. ברוך אתה י”י מקדש השבת:
ברוך אתה י”י, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסוכה:
ויושב
ושותה
.
סדר הקידוש לליל יום טוב דסוכות
מעומד
כוס ישועות אשא, ובשם י"י אקרא: הודו לי"י כי טוב, כי לעולם חסדו:
מזמור לדוד, י"י רעי, לא אחסר: בנאות דשא ירביצני, על-מי מנחות ינהלני: נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק, למען שמו: גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמני: תערך לפני שלחן, נגד צררי. דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה: אך טוב וחסד ירדפוני כל-ימי חיי, ושבתי בבית י"י לארך ימים:
ואומר
סברי מרנן.
והשומעים עונים
לחיי
ברוך אתה י"י, אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן:
ברוך אתה י”י, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון. בחר בנו ויגדלנו, רצה בנו ויפארנו: ותתן לנו י”י אלהינו, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. את יום טוב מקרא קדש הזה, את יום חג הסוכות הזה, זמן שמחתינו, באהבה, זכר ליציאת מצרים: כי בנו בחרת, ואותנו קדשת, מכל העמים. ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה י”י, מקדש השבת וישראל והזמנים:
ברוך אתה י”י, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה:
ויושב ומברך
ברוך אתה י”י, אלהינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה:
ושותה
.
מאמר לסוכות
סוכות
>> מאמר לסוכות
מאמר לסוכות
ידוע
הדבר שציוונו ה' על ישיבת סוכה שבעה ימים כלשון הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ופסק מרן בשו"ע (סי' תרכ"ה) כדעת ר' אלעזר שכוונת התורה שנזכור את חסד ה' שהקיף את עמ"י בהליכתם במדבר בענני כבוד לבל יכם שרב ושמש וכו'.
ויש
להתבונן, הלא זכינו במדבר לשלש מתנות טובות ונפלאות בזכות שלשת פרנסי ישראל (מדרש שיה"ש), ה"מן" שהיו טועמים בו כל הטעמים שבעולם בזכות משה רבינו ע"ה, ה"באר" בזכות מרים, ו"ענני הכבוד" בזכות אהרן הכהן. וא"כ מדוע נצטווינו לעשות זכר רק לענני הכבוד ולא למן ולבאר, וביותר שהמים והלחם הם הנצרכים לקיום חיי האדם ובלעדיהם ח"ו לא היה את מי להקיף בעננים. ולכאורה יש להודות יותר על הצלה של מים ולחם, יותר מאשר על פינוק של ענני כבוד?
התוספות במסכת ברכות (לז.) מסבירים את נוסח ברכת בורא נפשות: "
בורא נפשות רבות וחסרונם
. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולים העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים".
העולה מדבריהם שה' הביא את האדם לעולם כדי לחיות ולא ח"ו למות. אולם עבור חיי האדם היה מספיק לברוא לחם ומים. אבל ה' הוסיף בחסדו וברא פירות נפלאים כתפוחים וכדו' ועל אלו אנו מודים בברכה ברוך חי העולמים. כלומר על דבר שאינו הכרחי לקיום האדם אנו מוסיפים להודות שגם מזה השפיע עלינו.
לפ"ז נוכל להבין שכן הדבר במתנות שקבלו ישראל במדבר. שהרי לקיום נפשם היה די בבארה של מרים ובמן לספק להם לחם ומים כי לא למוות הוציאנו מעבדות לחרות. אך פינוק כזה שעשה איתנו ה' יתברך להקיף אותנו בענני כבוד להגן מהשמש המדברית, כיבס וגיהץ את הבגדים, הנמיך ההרים והגביה העמקים כדי שלא נצטרך לעלות ולרדת, הרי יש בכך גילוי חיבה נפלא מבורא עולם והתורה צוותה לשבת בסוכה כדי לזכור ולהודות ולשמוח שזכינו להיות העם הנבחר והחביב על בורא עולם. על כן מכיון שהבורא הוסיף על מה שחייב מפני חיבתו אלינו על כן גם אנו נעשה מעבר לחובתינו, סוכה ויפה ומהודרת אתרוג מהודר ולא רק כשר, וכל מצווה בשמחה גדולה ולהאיר פנים לכל ישראל להכניס אורחים ולעזור לנזקקים.
יש סדר בחגי ישראל.
17 בתמוז התחילו הצרות. נשתברו הלוחות הובקעה העיר ועוד. ט' באב. הרס וחורבן עקב חטאינו וחטאי אבותינו. הצער גדול על מליוני הרוגים ובתוכם צדיקים וחכמים ועל חורבן בית א-להינו. ההתבוננות על הגורמים לחורבן נותן לנו חומר למחשבה, כי אין אנו טובים מאבותינו, שאם היינו טובים יותר, הבית היה נבנה בימינו.
ימי מנחם אב, עד אלול. אנו מתנחמים מהכאב כי יודעים שקיבלנו מכה מאבא אוהב וכואב איתנו. אנחנו אשמים אמנם מתביישים, אבל מבקשים לשוב לשולחנו של אבא.
בחודש אלול אנו מתחילים בתהליך של תשובה. קמים באשמורות לבקש סליחה. בראש השנה אנחנו מתחילים את תיקון החטא, קבלת מלכות ה', שהרי מה שגרם לנו לחטוא זה החיסרון בהכרת ובהרגשת מלכות ה'. ממליכים שוב את ה' ע"י שופר ופסוקי מלכויות אומרים בהתעוררות, ה' מלך. מקבלים שוב את מלכותו עלינו. ה' מלך, מודים שגם בעבר בשעת החטא היה מלך וחטאנו לפניו. ה' ימלוך לעולם ועד מקבלים ומבקשים את מלכותו לעולם ועד. ה' הוא הא-להים ושמע ישראל, קבלת אחדות הנהגת ה'. שם הויה – רחמים ושם א-להים – דין הכל אחד ואין לנו טענות ואנחנו מקבלים מלכותו בשלמות.
עשרת ימי תשובה ה' רואה את בניו מתעוררים ומתחרטים ומקבלים את מלכותו, ויורד לקראתנו. אנחנו מצידנו משתדלים בימים אלו להתנהג כראוי לפני המלך. חומרות והנהגות של עבדי ה' גם אם אנחנו עדיין לא.
יום הכיפורים נופלים לרגלי אבינו המלך מתוודים ובוכים ומבקשים סליחה. האבא מרים ומחבק אותנו, ואנחנו ביום הקדוש עין במר בוכה ולב שמח ובסיום נעילה לנעול את הדלת, להישאר עם אבא לבד.
החטאים והעוונות נמחקו והבן שב אל אביו ומתחיל דף חדש והשמחה גדולה. כדי לקבוע את השמחה בליבנו אנו נכנסים לחג הסוכות. שמחים במצוות סוכה וארבעת המינים ובמצוות השמחה. השמחה בחג מלמדת איך לשמוח, טעות העולם היא שכדי לשמוח צריך כסף ורכוש וכו'. השמחה בסוכות בדברים הפשוטים ביותר, יוצאים מהבית אל סוכה שבנינו מקרשים, וממעל שמנו ענפים שאספנו מהפסולת. ואנחנו רוקדים משמחה עם לולב ערבה והדסים ואתרוג. מה מקור השמחה? השמחה במצוות והשמחה מאהבת המצווה. המצווה הגדולה של החג ניסוך המים, יורדים לשילוח לשאוב מים בשמחה וריקודים ורב עם, כדי לנסך על המזבח. מה מנסכים? מים. לשמוח במים פשוטים.
אם תתבונן בדברים שיש לך תוכל לרקוד כל היום על עיניים רגליים אישה וילדים בית לחם שיניים ועל כל פרט צריך לרקוד משמחה.
לאחר שבעת ימי שמחה לפני שחוזרים לשיגרת החיים והסתר הקדושה, אנחנו זורקים עוגן לשמחה ומחברים את השמחה אל המתנה הגדולה שקיבלנו מאבינו. מחבקים ורוקדים עם התורה בשמחת תורה.
אהבת עולם אהבתנו.. ע"כ… נשמח ונעלוז בדברי תורתך לעולם ועד כי הם חיינו ואורך ימינו… הדבקות בתורה זה פיקוח נפש, עץ חיים היא למחזיקים בה. "אוֹרַיְתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּא חָד הוא".